מסכת גיטין - פרק ט - משנה ג

גּוּפוֹ שֶׁל גֵּט, הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, וְדֵין דְּיֶהֱוֵי לִיכִי מִנַּאי סֵפֶר תֵּרוּכִין וְאִגֶּרֶת שִׁבּוּקִין וְגֵט פִּטּוּרִין, לִמְהָךְ לְהִתְנְסָבָא לְכָל גְּבַר דְּתִצְבַּיִן. גּוּפוֹ שֶׁל גֵּט שִׁחְרוּר, הֲרֵי אַתְּ בַּת חוֹרִין, הֲרֵי אַתְּ לְעַצְמֵךְ:

גופו של גט. עיקר כתב הגט, כך יכתבו בו:

ודין די יהוי ליכי מינאי. שצריך להוכיח בתוכו שעל ידי ספר זה הוא מגרשה. ואי לא כתב ביה הכי, אתו למימר דבדיבור בעלמא גירשה ושטר ראיה בעלמא. והלכה כרבי יהודה:

רבי יהודה אומר ודין די יהוי כו'. כתב הר"ב והלכה כר"י. וכ"כ הרמב"ם בפירושו. וטעמא משום דאמרי' בגמ' דפליגי ת"ק ור"י בידים שאין מוכיחות אי הויין ידים. רבנן סברי דהויין ידים ואע"ג דלא כתב לה ודין מוכחא מלתא דבהאי גיטא מגרש לה. ור"י סבר לא הויין ידים. וטעמא דכתב לה ודין דמוכח מלתא דבהאי גיטא קא מגרש לה. אבל לא כתב לה ודין אמרי בדבור גרשה ושטר ראיה בעלמא. ובריש נדרים קי"ל דלא הויין ידים כמ"ש שם. והא דכתב הרמב"ם בחיבורו פ"א מה"ג. גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם. התם לא נחית אלא לחלק בין הלשונות שמשמען שהוא משלח אותה ללשונות שמשמען שישלח עצמו ממנה כנלמד מענינו והזכיר ביניהם לשון דהרי את מותרת לכל אדם. לכך כתב נמי שזהו הלשון עצמו שאמרו חכמים שהוא גופו של גט. אבל לא בא למעט דאין צריך ליותר. אבל סמך עצמו במ"ש בפ"ד בטופס הגט ודין כו' ודלא כמ"ש הר"ן דלשונו שבטופס הגט לא לעכובא הוא וסגי ליה במותרת לכל אדם כמ"ש בפ"א ע"כ. שכיון שבפירושו פוסק כר"י יותר נראה לכוין ג"כ דעתו בחבורו ונאמר דבפ"א לא נחית כו' כמ"ש. ובנידון דידן עצמו מצאתי כיוצא בזה להר"ן בפ"ק דנדרים דמתרץ כה"ג לשמואל דס"ל כר"י דידים שאין מוכיחות אינן ידים. וברפ"ג דגיטין [דף כ"ו] קאמר שצריך שיניח מקום הרי את כו' ואילו מקום ודין לא קאמר. ומתרץ דבפ"ג דגיטין לא עייל נפשיה בפלוגתא דר"י ורבנן ונקט אליבא דכ"ע. ע"כ. גם מדברי המגיד פ"ד נראה שסובר שדעת הרמב"ם שם לפסוק כר"י. אלא שלא העיר מהא דפ"א:

ודין. עיין מ"ש בסוף דבור דלקמן:

גופו של גט שחרור הרי את וכו'. ותימא דלא פליג ר"י בכי הא נמי. בשלמא לסוגיא דנדרים דמשמע דידים מוכיחות דבעי ר"י. היינו דלכתוב מינאי להוכיח שמגרשה ממנו. אתי שפיר. דבלשון בת חורין מוכח שאיננה משועבדת לו עוד. וכן נמי בלשון לעצמך. אבל לסוגיא דהכא דידים מוכיחות דבעי ר"י. היינו ודין שיהא מוכח שעל ידי הגט הוא משחרר ואינה לראיה בעלמא. קשיא. דלפלוג נמי ולבעי ודין. דהא שטר שחרור ילפינן בג"ש מגט אשה כמ"ש בס"ד במשנה ג' פ"ק דקדושין. וכ"ש להתוס' דהכא וכן הוא בפירוש הר"ן דנדרים. דרבנן ור"י בתרתי פליגי במינאי ובודין. ומצאתי בירושלמי גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם וכו' רבי אחא אמר כריתות לא התפיסה התורה שם כריתות אלא ערוה שיש בה הויה. אמר רבי מנא ובלחוד דלא יימר ודין. ר' מנא בעי הרי את ברשות עצמך. א"ר יוסי בר בון צריך שיאמר הרי את בן חורין כו'. ומשמע לי דכולה מלתא אסיפא דגט שחרור קאי. ור' אחא אתא למימר למה לא פליג ר"י וקאמר דלא התפיסה התורה [שם] כריתות אלא ערוה כו' שיש בה הויה צריך שיכרות. משא"כ בשיחרור. ואמר רבי מנא דלענין זה בלחוד אין צריך שיהא שיחרור ממש כגט אשה. דלא יימר ודין. אבל ספר בעינן. ואפשר דרבי מנא אגט אשה קאי וכגמ' דידן דלא יימר ודין ביו"ד דמשמע דינא:

הרי את בת חורין. כן גי' הספרים. גם בנוסח משנה שבגמ' וכן הובאה בפסקא בגמ'. ומשום דבגט אשה קיימינן ניחא ליה למנקט שחרור ג"כ בשפחה. אבל בס"א הרי את בן חורין. וכן בנוסח משנה דבירושלמי וכן העתיק הרמב"ם [ריש] פרק ה' מהלכות עבדים וטי"ד סי' רס"ז. ואין להגיה אתה בה"א. וכדמייתי לה בגמ' ירושלמית. דכל אתה מתורגמין את:

הרי את לעצמך. או הרי את לעצמך. הרמב"ם והטור שם: