מסכת גיטין - פרק ד - משנה א

השולח והגיע בשליח. שלא היה מתכוין לרדוף אחריו להשיגו, אלא שנשתהה השליח בדרך והיה לו לזה דרך לשם וראהו וביטל הגט, אפילו הכי בטל, ולא אמרינן לצעורא בעלמא מכוין, שאם היה בדעתו לבטלו היה רודף אחריו:

אינו יכול לבטלו. הא קא משמע לן דאף על פי דחזינן ליה דמהדר עליה מעיקרא לבטוליה, לא אמרינן אגלאי מלתא למפרע דבטולי בטליה. והיכא דיהיב אינש גיטא לדביתהו לזמן או על תנאי, אי אמר לה הרי זה גיטך מעכשיו ולזמן פלוני או אם יתקיים תנאי פלוני, מכי מטי גיטה לידה לא מצי תו לבטליה, ותהיה מגורשת לאותו זמן או כשיתקיים התנאי. ואי לא אמר לה מעכשיו, אפילו לבתר דמטא גטה לידה מצי מבטל ליה:

או ששלח אחריו שליח. מ"ד לא אלימא שליחותא דבתרא. משליחותא דקמא לבטליה. קמ"ל. גמ':

קדם אצל אשתו. מ"ד כי לא אמרי' לצעוריה קא מכוין ה"מ לשליח אבל לדידה ודאי לצעורה קמכוין קמ"ל. גמ'. ופי' הר"ן דדומיא דשליח דהיינו דפגע ממילא הכא נמי באשתו דפגע בה ממילא וקמ"ל דלא אמרינן לצעורה קמכוין ואע"ג דתנן קדם לאו דוקא אלא ה"ה פגע וקדם דנקט משום אורחא דמלתא דסתם שולח גט לאשתו אינו פוגע בה אא"כ מקדים וממהר ללכת אצלה.

או ששלח אצלה שליח. מ"ד איהו הוא דלא טרח אדעתא לצעורא. אבל שליח דלא איכפת ליה. כי טרח. ודאי לצעורה קמכוין. גמ'. וטרח דנקט לאו טרחת הדרך ורדיפה אבתרה קאמר. אלא כלומר טרחת הדבור שלא היה מטריח עצמו לדבר לה אי לא עביד אלא משום צערא בעלמא שהדבר ידוע שיש טורח על האדם לצער האדם בדבור על ידי עצמו משא"כ כשידבר לשליח שהוא ידבר שאין זה לו לעמל וטורח. כך נ"ל לפרש לסלק תמיהת התוס' דתמהו דלפ"ז משמע דקדם היינו ע"י טירחא ולא ממילא ואמאי [*לא נקט רבותא טפי נזדמן אצל אשתו ממילא. או שלוחו דלא אמרי' לצעורא קמכוין דתימה הוא לומר שאז אין מועיל בטול. ע"כ]. ולפימ"ש ל"ק ולא מידי: