מסכת גיטין - פרק ד - משנה ו

יצא בן חורין. אם ברח מן הנכרי, או שקנסו אותו ב״ד לפדותו מן הנכרים, כדאמרינן כופין אותו לפדותו ואחר שפדאו לא ישתעבד בו. וקנס חכמים הוא, לפי שהפקיעו מן המצות. וכן לחו״ל יצא לחירות לפי שהוציאו מא״י:

מפני תקון העולם. שלא ימסרו הנכרים עצמן להרבות להביא שבויין כשרואין שמוכרין אותם ביותר מכדי דמיהם:

ואין מבריחין את השבויין מפני תקון העולם. שמא יקצפו על השבויין העתידים לבא לידם ויתנום בשלשלאות וישימו בסד רגלם:

רבן שמעון בן גמליאל אומר מפני תקנת השבויין. דלא חייש רשב״ג על העתידים לבא בשביה, אלא על אותם שהם שבויים עתה עמו. שאם אין שבוי אלא הוא יחידי, מבריחין אותו, ואין לחוש כאן מפני תקנת שבויים אחרים כשאין שבויים אחרים עמו. והלכה כרשב״ג:

המוכר עבדו לנכרי. מ"ש הר"ש שקנסו כו' כדאמרי'. ר"ל בגמ':

או לח"ל יצא בן חורין. פי' הר"ב לפי שהוציאו מא"י וכן ל' רש"י. ואלוקח קאי שהוא המוציאו ואיסורא גביה איתא ואותו קונסין שיאבד דמיו. כדאיתא בגמ'.

רבן שמעון בן גמליאל אומר מפני תקנת השבוין. כתב הר"ב והלכה כרשב"ג. סמך על הכלל שבכל מקום ששנה רשב"ג כו'. ואני כתבתי כבר בזה בפ"ח דעירובין משנה ז' דלאו כללא הוא. וכן הרמב"ם בכאן כתב הלכה כחכמים וכ"כ בחבורו. והטור י"ד סימן רנ"ב כתב אין מבריחין השבוים כדי שלא יהו האויבים כו'. והב"י מפרש דברי הטור אליביה דת"ק. אבל לי נראה שאפשר שהטור סובר דהלכה כרשב"ג. מדלא כתב מפני תקון העולם כמ"ש גבי אין פודין כו'. והרי הרמב"ם בחבורו פ"ח מהלכות מתנות עניים כתב בשניהם מפני תקון העולם. והב"י שהביא פסק הרמב"ם בפירושו היה יותר ראוי להביא מחבורו שהם אחרונים:

ואין לוקחים ספרים כו'. שלא להרגיל אותן לגונבן ולגוזלן. הרמב"ם פ"א מה' תפילין: