מסכת גיטין - פרק ד - משנה ז

הַמּוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ מִשּׁוּם שֵׁם רָע, לֹא יַחֲזִיר. מִשּׁוּם נֶדֶר, לֹא יַחֲזִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל נֶדֶר שֶׁיָּדְעוּ בוֹ רַבִּים, לֹא יַחֲזִיר. וְשֶׁלֹּא יָדְעוּ בוֹ רַבִּים, יַחֲזִיר. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּל נֶדֶר שֶׁצָּרִיךְ חֲקִירַת חָכָם, לֹא יַחֲזִיר. וְשֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ חֲקִירַת חָכָם, יַחֲזִיר. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, לֹא אָסְרוּ זֶה אֶלָּא מִפְּנֵי זֶה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה, מַעֲשֶׂה בְצַיְדָּן בְּאֶחָד שֶׁאָמַר לְאִשְׁתּוֹ, קוֹנָם אִם אֵינִי מְגָרְשֵׁךְ, וְגֵרְשָׁהּ. וְהִתִּירוּ לוֹ חֲכָמִים שֶׁיַּחֲזִירֶנָּה, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם:

משום שם רע. שיצא עליה לעז זנות:

משום נדר. שנדרה והוא אומר אי אפשי באשה נדרנית:

לא יחזיר. ואפילו נמצאו הדברים שקר, או הנדר התירו חכם. שמא תלך ותנשא לאחר וימצא הלעז של זנות שקר, והנדר יתירנו חכם והיא לא תהיה פרוצה בנדרים, ויאמר אלו הייתי יודע שכן אפילו היו נותנים לי מאה מנה לא הייתי מגרשה, ונמצא גט בטל ובניה ממזרים. לפיכך אומרים לו הוי יודע שהמוציא את אשתו משום שם רע ומשום נדר לא יחזיר עולמית, ומתוך הדברים הללו הוא גומר ומגרש גירושין גמורים ולא מצי תו לקלקלה:

ר׳ יהודה אומר כל נדר שידעו בו רבים לא יחזיר. רבי יהודה סבר דטעמא דאמור רבנן המוציא את אשתו משום שם רע ומשום נדר לא יחזיר, כדי שלא תהיינה בנות ישראל פרוצות בעריות ובנדרים. ומש״ה קאמר דנדר שידעו בו רבים, עשרה מישראל או יותר איכא פריצותא טפי, וקנסוה ולא יחזיר. ושלא ידעו בו רבים ליכא פריצותא כולי האי ולא קנסוה:

לא יחזיר. דר״מ סבר, טעמא משום קלקולא. הלכך נדר שאינו יכול להפר אבל חכם יכול להתיר, יכול הוא לקלקל את הגט לאחר שתנשא לאחר ויאמר אלו הייתי יודע שחכם יכול להתיר לא הייתי מגרשה:

ושאינו צריך חקירת חכם. אלא הוא יכול להפר לא הוצרכו חכמים לאסור עליו מלהחזירה, לפי שאינו יכול לקלקלה ולומר אילו הייתי יודע כו׳, שהרי נדר פתוח הוא והיה לו להפר ולא הפר:

לא אסרו זה. שצריך חקירת חכם, להחזיר:

אלא מפני זה. שאינו צריך. דבצריך לא היה לנו לחוש לקלקולא לפי שאינו יכול לומר אילו הייתי יודע שחכם יכול להתירו לא הייתי מגרש, דאנן סהדי שאעפ״כ היה מגרש, שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב״ד בפני חכם לילך לבית דינו ולשאול על נדרה. אלא מפני נדר. שאינו צריך חכם ובעל יכול להפר, אסרו את כולן, שלא יאמר אילו הייתי יודע שהייתי יכול להפר לא הייתי מגרשה:

א״ר יוסי בר׳ יהודה כו׳ בגמרא מפרש דחסורי מחסרא והכי קתני, במה דברים אמורים כשנדרה היא, אבל נדר הוא שיגרשנה וגרשה, יחזיר ולא חיישינן לקלקולא: ואמר ר׳ יוסי ברבי יהודה מעשה נמי בצידן באחד שאמר לאשתו קונם אם איני מגרשך, כלומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם איני מגרשך, וגירשה, והתירו לו חכמים שיחזירנה:

מפני תקון העולם. כלומר שלא אמרו חכמים המגרש את אשתו משום נדר לא יחזירנה אלא מפני תקון העולם דחיישינן לקלקולא, והא לא שייך אלא משום נדר דידה, אבל כשנדר הוא שאין כאן משום תקון העולם, התירו להחזיר. והלכה כר״י:

המוציא וכו' משום נדר. לשון הר"ב והוא אומר אי אפשי כו'. וכן ל' רש"י ואמר אי אפשי כו'. ונ"ל שלא באו לומר שצריך שיאמר כן בשעת גירושין דא"כ במוציא משום שם רע נמי היה להם לפרש כן אלא שפירשו מאי איכפת ליה באם נדרה וקאמרי שהוא אומר אי אפשי כו'. ומיהו לפי מ"ש הר"ב במשנה דלקמן על וחכ"א יחזיר. דהתם מיירי בדלא כפליה לתנאיה. מתניתין דהכא בדכפליה וכמ"ש שם. והיה לו לפרש כן. דהא דרש"י אינו מפרש היינו משום שמפרש לפי סדר המשנה בגמ'. ואין לו לפרש מה שאומר הגמ' אבל הר"ב שמוציא מהגמ' פי' המשנה והואיל ולקמן מפרש לאותו לשון שבגמ' בדלא כפליה. ה"ל לפרש כאן בדכפליה. אבל יש עוד ל' בגמרא ולאותו לשון מתני' דהכא ודלקמן אפי' באינו אומר כלום למה מגרשה חייש לקלקולא. ואפשר דלאותו ל' מפרש מתני' דהכא. ואע"ג דלאותו לשון הצריכו חכמים שיאמר לה שמפני זה מגרשה וכדי ליסרה. אין זה תפיסה על הר"ב למה לא כתב שצריך שיאמר לה כו' דכיון דאין הקלקול דמתני' תלוי בכך. שאפי' לא אמר חייש לקלקלה. לפיכך לא הוצרך לפרש. שכבר נודע מענין הפי' של הר"ב והרמב"ם שאין כותבין כל חלוקי הדינים המסתעפים וזה ג"כ לפי זה הלשון אינו אלא דין בפני עצמו שהצריכו חכמים שיאמר כן כדי ליסרה [ודע דבש"ע סימן י' שכתב די"א אע"פ שלא אמר כו' והשמיט דלפי זה הצריכו לומר כדי ליסרה כו' הוא מן התימה כי הוא פוסק לא מפרש] אבל לפי לשון הראשון שבגמרא שאין אנו חוששין לקלקלה אלא דוקא כשאומר כן בשעת גירושין אלו היה הר"ב מפרש לפי אותו לשון ודאי שהיה מן הצורך שיכתוב כן. ועיין מ"ש במתני' דלקמן:

לא יחזיר. פי' הר"ב שמא תלך וכו' ונמצא גט בטל ובניה ממזרים. לאו דוקא דהא לא התנה בכך. וכמ"ש במתניתין דלקמן בס"ד. אלא לעז בעלמא וכ"כ התוס':

רבי יהודה אומר כל נדר כו'. פי' הר"ב ר"י סבר דטעמא כו' כדי שלא תהיינה בנות ישראל פרוצות בעריות ובנדרים וכפירש"י ותימה דבמתני' דלקמן אר"י לא יחזיר ש"מ דחייש לקלקולא. והכי אמרי' התם בגמ' ורמינן דר"י אדר"י. ומשנינן איפוך. וא"ד לא תיפוך לעולם ר"י חייש לקלקולא. והכא ס"ל כר"מ וס"ל כר"א. בצריך חקירת חכם ס"ל כר"א דאין אדם רוצה שתתבזה כו'. ובשאינו צריך ס"ל כר"מ דאמר אין הבעל טועה בנדר שבידו להפר כו'. והשתא בעריות טעמא משום קלקולא. ומש"ה לא פליג. אבל בנדרים דלא שייך קלקולא משום דס"ל כר"מ וכר"א. מ"מ סובר דבנדר שידעו רבים לא יחזיר. ובהא איכא למימר דטעמא משום קנס דפריצותא יתירה שנתפרסם הרבה:

ושאינו צריך חקירת חכם כו'. פי' הר"ב מפני שאינו יכול לקלקלה כו' שהרי נדר פתוח הוא וה"ל להפר כו'. נ"ל דר"מ לטעמיה דמשנה ז' פי"א דנדרים באומר לא הייתי יודע שזה נדר שאעפ"כ ה"ל להפר. וקשיא לי דהתם ברישא תנן יודע אני שיש נדרים. אבל איני יודע שיש מפירין ול"פ ר"מ. וא"כ היה לנו לחוש בכאן שמא יאמר לא הייתי יודע שיש מפירין. ונ"ל דכיון דבעינן שיאמרו לו הוי יודע כו' כדפירש הר"ב בדברי ת"ק. הלכך כשמגרש משום נדר צריך שיאמר הנדר וכשיראו שהנדר צריך חקירת חכם אומרים לו וכו' וכשיראו שא"צ חקירת חכם יאמרו לו שיוכל להפר ושוב אינו יכול לומר שלא היה יודע שיש מפירין.

אר"א כו' אלא מפני זה. פירש [הר"ב] מפני נדר שא"צ חכם כו' שלא יאמר אילו הייתי יודע כו'. ס"ל כרבנן דר"מ מ"ז פרק י"א דנדרים דיכול לומר איני יודע שזה נדר:

אר"י בר"י כו' והתירו לו חכמים. כתב הר"ב חסורי מחסרא כו' בד"א כו'. אבל נדר הוא כו' ולא חיישינן לקלקולא. בגמ' פשיטא מאי נחוש לה. מהו דתימא לגזור משום ר"נ דתניא ר"נ אומר הנודר כאילו בנה במה. והמקיימו כמי שהקריב עליה קרבן. והאי כיון דקיום נדרו נקנסיה מלהחזיר. קמ"ל: