מסכת גיטין - פרק ו - משנה ו

מִי שֶׁהָיָה מֻשְׁלָךְ לְבוֹר וְאָמַר, כָּל הַשּׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלוֹ יִכְתֹּב גֵּט לְאִשְׁתּוֹ, הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתֵּנוּ. הַבָּרִיא שֶׁאָמַר, כִּתְבוּ גֵט לְאִשְׁתִּי, רָצָה לְשַׂחֶק בָּהּ. מַעֲשֶׂה בְּבָרִיא אֶחָד שֶׁאָמַר, כִּתְבוּ גֵט לְאִשְׁתִּי, וְעָלָה לְרֹאשׁ הַגַּג וְנָפַל וּמֵת. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, אָמְרוּ חֲכָמִים, אִם מֵעַצְמוֹ נָפַל, הֲרֵי זֶה גֵט. אִם הָרוּחַ דְּחָאַתּוּ, אֵינוֹ גֵט:

ואמר כל השומע את קולו. ופירש שמו ושם עירו:

רצה לשחק בה. הואיל ולא אמר תנו:

מעשה בבריא. מפרש בגמרא דחסורי מחסרא והכי קתני, ואם הוכיח סופו על תחלתו, הרי זה גט, ומעשה נמי בבריא וכו׳. והלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

כל השומע את קולו כו'. עמ"ש במ"ג פ"ד דנדרים. ומ"ש הר"ב ופירש שמו ושם עירו כן לשון רש"י. והטור סי' קמ"א כתב ג"כ שם אשתו ושם עירה:

הרי אלו יכתבו ויתנו. וטעמא כדכתיבנא במשנה ו' פרק בתרא דיבמות:

אם מעצמו נפל הרי זה גט. דדעתו מתחלה היה לכך וסופו הוכיח. וה"ל כמפרש [לים]. ומסוכן. רש"י: