מסכת גיטין - פרק ו - משנה ז

אָמַר לִשְׁנַיִם, תְּנוּ גֵט לְאִשְׁתִּי, אוֹ לִשְׁלֹשָׁה, כִּתְבוּ גֵט וּתְנוּ לְאִשְׁתִּי, הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתֵּנוּ. אָמַר לִשְׁלֹשָׁה, תְּנוּ גֵט לְאִשְׁתִּי, הֲרֵי אֵלּוּ יֹאמְרוּ לַאֲחֵרִים וְיִכְתְּבוּ, מִפְּנֵי שֶׁעֲשָׂאָן בֵּית דִּין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְזוֹ הֲלָכָה הֶעֱלָה רַבִּי חֲנִינָא אִישׁ אוֹנוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִין, מְקֻבָּל אֲנִי בְּאוֹמֵר לִשְׁלֹשָׁה, תְּנוּ גֵט לְאִשְׁתִּי, שֶׁיֹּאמְרוּ לַאֲחֵרִים וְיִכְתְּבוּ, מִפְּנֵי שֶׁעֲשָׂאָן בֵּית דִּין. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, נוּמֵינוּ לַשָּׁלִיחַ, אַף אָנוּ מְקֻבָּלִין, שֶׁאֲפִלּוּ אָמַר לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם, תְּנוּ גֵט לְאִשְׁתִּי, שֶׁיִּלְמְדוּ וְיִכְתְּבוּ וְיִתֵּנוּ. אָמַר לַעֲשָׂרָה, כִּתְבוּ גֵט לְאִשְׁתִּי, אֶחָד כּוֹתֵב וּשְׁנַיִם חוֹתְמִין. כֻּלְּכֶם כְּתֹבוּ, אֶחָד כּוֹתֵב וְכֻלָּם חוֹתְמִין. לְפִיכָךְ, אִם מֵת אֶחָד מֵהֶן, הֲרֵי זֶה גֵט בָּטֵל:

אמר לשנים תנו גט לאשתי. אע״ג דלא אמר כתבו ותנו, הרי אלו יכתבו בעצמן. ולא יאמרו לסופר אחר שיכתוב, ולא לעדים לחתום, דלאו בית דין שוינהו לצוות על אחרים אלא עדים שוינהו, והן הן שלוחיו הן הן עדיו. ואם אמר לג׳ כתבו ותנו גט לאשתי, אע״פ שהן ראוין ליעשות ב״ד, כיון דבהדיא אמר להו כתבו, לאו בית דין שוינהו אלא עדים:

אמר לג׳ תנו. ולא אמר כתבו:

הרי אלו יאמרו. לעדים אחרים, לכתוב ולחתום וליתן, מפני שעשאן בית דין:

מבית האסורים. משמו של רבי עקיבא שהיה חבוש בבית האסורים:

נומינו לשליח. אמרנו לרבי חנינא שנעשה שליח בהלכה זו לאמרה בבית המדרש:

ילמדו. אם אינם יודעים לכתוב. ילמדו לכתוב עד שיכתבוהו הן בעצמן:

אר"י וכו'. אמר שמואל א"ר הלכה כר"י. דאמר מילי לא מימסרן לשליח. גמ'. ועיין מ"ח דפרק בתרא:

נומינו. פירשתי בסוף יבמות:

שאפילו אמר לב"ד הגדול שבירושלים וכו' שילמדו ויכתבו. לשון הרמב"ם אינו מן הנמנע שב"ד הגדול שבירושלים לא יהיו בקיאים בכתיבה לפי שהתנאי בב"ד שיהיו חכמים. לא שיהיו סופרים:

[*כולכם כתובו. ונראה שצריך שיאמר ג"כ חתומו וכן מדקדק הב"י מלשון הטור בסימן ק"ך]: