מסכת גיטין - פרק א - משנה ו

הָאוֹמֵר, תֵּן גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי וּשְׁטָר שִׁחְרוּר זֶה לְעַבְדִּי, אִם רָצָה לַחֲזֹר בִּשְׁנֵיהֶן, יַחֲזֹר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בְּגִטֵּי נָשִׁים, אֲבָל לֹא בְשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים, לְפִי שֶׁזָּכִין לָאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו וְאֵין חָבִין לוֹ אֶלָּא בְּפָנָיו. שֶׁאִם יִרְצֶה שֶׁלֹּא לָזוּן אֶת עַבְדּוֹ, רַשַּׁאי. וְשֶׁלֹּא לָזוּן אֶת אִשְׁתּוֹ, אֵינוֹ רַשָּׁאי. אָמַר לָהֶם, וַהֲרֵי הוּא פוֹסֵל אֶת עַבְדּוֹ מִן הַתְּרוּמָה כְּשֵׁם שֶׁהוּא פוֹסֵל אֶת אִשְׁתּוֹ. אָמְרוּ לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא קִנְיָנוֹ. הָאוֹמֵר, תְּנוּ גֵט זֶה לְאִשְׁתִּי, וּשְׁטָר שִׁחְרוּר זֶה לְעַבְדִּי, וּמֵת, לֹא יִתְּנוּ לְאַחַר מִיתָה. תְּנוּ מָנֶה לְאִישׁ פְּלוֹנִי, וּמֵת, יִתְּנוּ לְאַחַר מִיתָה:

רצה לחזור בשניהן. קודם שיגיע ליד האשה והעבד:

יחזור. ואין השליח יכול לזכות בהם לצרכן, דחוב הוא להן, שמאבדין מזונותיהן:

וחכמים אומרים בגטי נשים. יכול לחזור:

אבל לא בשחרורי עבדים. והלכה כחכמים:

שאם ירצה שלא לזון את עבדו רשאי. הלכך כי משחרר ליה לא מפסיד ליה מזוני. אבל שלא לזון את אשתו אינו רשאי, הלכך כי מגרש לה מפסיד לה מזוני:

מפני שהוא קנינו. כלומר הא דהוא אכיל בתרומה כשהוא עבד כהן אינו אלא מפני שהוא קנינו של כהן, מידי דהוה אבהמתו של כהן שאוכלת בכרשיני תרומה, ולאו משום מעליותא היא, הלכך כי משחרר ליה אע״פ שמפסידו מלאכול בתרומה אין זו חובה לעבד:

לא יתנו לאחר מיתה. דגיטא לא הוי עד דמטי לידה וכי מטי לידה הא מית ואין גט לאחר מיתה. ושטר שחרור נמי כי מטא לידיה הא מית ופקע רשותיה מיניה:

יתנו לאחר מיתה. ואע״ג דלא אמר מנה זה, דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו:

[*לפי שזכין וכו'. עיין בפרק קמא דב"מ משנה ג']:

שאם ירצה שלא לזון את עבדו. דיכול לומר עבדו עשה עמי ואיני זנך. גמ'. ופירש"י אלא חוזר על הפתחים. ומסיים הרמב"ם בפרק ט' [הלכה ז'] מהלכות עבדים שישראל מצווים להחיות עבדים שביניהם:

והרי הוא פוסל את עבדו מן התרומה. ועבד ישראל מפסידו משפחה כנענית ואע"ג דמתירו בבת חורין. עבד בהפקרא ניחא ליה זילא ליה לזלזל בה לכל תאותו ושכיחא ליה ומתנהגת עמו בפריצות. גמרא. ורבנן הא דמתירו בבת חורין עדיפא להו:

מפני שהוא קנינו. פי' הר"ב מידי דהוה אבהמתו כו'. ולאו מעליותא היא וכן כתב הרמב"ם. וקצת קשה דאע"ג דבהמה נמי אוכלת. מ"מ כיון שאם יהי' בן חורין לא יאכל הוי זכות מה שאוכל עכשיו. וכן תימא דבגמ' ליתא להאי טעמא אלא הכי איתא מפני שהוא קנינו. דאי בעי שקיל ד' זוזי מישראל ופסיל ליה כל היכי דאיתיה. ולא מהדרו ליה דאי בעי זריק גט שחרור בתוך ד' אמותיו. דהעבד יוכל לברוח ולא ימציא עצמו למקום שיוכל לפסלו בזריקת גט כדאיתא בגמרא ועיין מ"ש (סוף פרק חמישי) [צ"ל פרק ח' משנה ג'] :

האומר תנו גט זה לאשתי כו'. לשון רש"י האומר תנו גט זה לאשתי גרסינן במתני' ול"ג תן שלא מסרם ליד השליח בחייו לפיכך לא נחלקו חכמים בדבר לומר שמשעה ראשונה זכה לו השליח לעבד להיות משוחרר. ע"כ:

תנו מנה כו'. כתב הר"ב ואע"ג דלא אמר מנה זה. ולא אמרינן שמא מנה קבור בקרקע יש לו וההוא דיהיב ליה: