מסכת גיטין - פרק ד - משנה ב

בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה עוֹשֶׂה בֵית דִּין בְּמָקוֹם אַחֵר וּמְבַטְּלוֹ. הִתְקִין רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן שֶׁלֹּא יְהוּ עוֹשִׂין כֵּן, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם. בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה מְשַׁנֶּה שְׁמוֹ וּשְׁמָהּ, שֵׁם עִירוֹ וְשֵׁם עִירָהּ. וְהִתְקִין רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן שֶׁיְּהֵא כוֹתֵב, אִישׁ פְּלוֹנִי וְכָל שֵׁם שֶׁיֵּשׁ לוֹ, אִשָּׁה פְלוֹנִית וְכָל שׁוּם שֶׁיֵּשׁ לָהּ, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם:

בראשונה. לא היה מבטלו בפני האשה ולא בפני השליח, אלא במקום שהיה עומד היה מבטלו בפני שלשה:

מפני תקון העולם. שהשליח שאינו יודע בדבר מוליכו לה והיא נישאת בו. ומכח תקנת רבן גמליאל מלקין על מי שמבטל הגט או מוסר מודעא על הגט:

בראשונה היה משנה שמו ושמה. כשהיו לו שני שמות, אחד כאן ואחד במדינת הים, היה מגרשה בשם הנוהג במקום כתיבת הגט, ולא היה מקפיד לכתוב את שניהם:

מפני תיקון העולם. שלא יוציאו לעז על בניה מן השני, לומר לא גרשה בעלה שאין זה שמו. ואדם שהוחזק בשני שמות בשני מקומות, חד במקום הכתיבה וחד במקום הנתינהז אינה מגורשת עד שיכתוב שם של מקום הנתינה ושם של מקום הכתיבה עמו. אבל אם הוחזק בשני שמות במקום אחד וכתב אחד מן השמות, בדיעבד הגט כשר. מיהו לכתחילה צריך לכתוב שניהם. והיכא דשינה שמו או שמה בגט, אע״פ שכתב אחר כך וכל שם שיש לי, הגט בטל:

היה עושה ב"ד. פי' הר"ב שלשה וזוהי דעת רב ששת. וריש לקיש נמי כוותיה ס"ל דדייקי דב"ד היינו שלשה. וטעמא דמצריכין שיהו שלשה. והרי אין זה אלא עדות בעלמא. כתב הר"ן דתקנה קדומה. היתה כדי שיהא לדבר קול. ע"כ. כדאמרי' בגמ' לקמן דבי תרי לא מפקי קלא. [דהכא בעינן גילוי מלתא טפי. ולא דמי לגובה מנכסים משועבדים ע"י שני עדי מסירה כדתנן במשנה ד' פרק בתרא כמ"ש התוס'] והיא לא שמעה ולא ידעה ואזלא ומינסבא ואיכא ממזרים. ולכך אמרו דבטול יהא דוקא בג' כי היכי דמפקי לקלא. וכח ביד חכמים לתקן שלא יהא בטול ושיהא גט משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. ואפקעינהו רבנן לקדושי מיניה ואפילו אי קדיש בביאה עשו בעילתו בעילת זנות. ותימא לי דלקמן אדתנן התקין ר"ג כו' פי' הר"ב שהשליח שאינו יודע בדבר מוליכה לה והיא נישאת בו. וכן לשון רש"י. וליתא למאן דמפרש דב"ד דתנן דהיינו בפני ג' דלדידיה ליכא חששא שתנשא. דהא ג' מפקי לקלא. אלא טעמא דתקנת ר' גמליאל היתה מפני העגונות כדאיתא בגמרא. דהשתא דאצריכיניה לילך אחריו או לשלוח שליח. הוא לא יטרח בכל אלה בשביל לעגנה. אבל זה שפירש"י בדהתקין ר"ג דטעמא שמא תנשא בו. הוא אליביה דרב נחמן. ור' יוחנן נמי כוותיה ס"ל. דהא דתנן ב"ד היינו תרי דתרי נמי ב"ד קרי להו. כדתנן במשנה ד' פרק בתרא דשביעית לפי סברתו וכמ"ש שם בס"ד. והשתא קודם תקנת ר"ג היה סגי בביטול בפני ב' דלא צריכין אלא עדות בעלמא. ומיהו עדות בעינן. דאין דבר שבערוה פחות משנים. ואע"ג דב"ד קרי ליה לא נגעו בו אלא משום עדות כמ"ש הר"ן וכיון דבי תרי לית להו קלא ושמא תנשא וירבו ממזרים בישראל. התקין ר"ג דתרי לא סגי ומכיון דראה לתקן. התקין דלא לסגי אלא בפניו. ואע"ג דחששא דממזרים בתלתא הוי מיתקן. כיון שהוצרך לתקן תיקן ג"כ מפני עגונות וכמ"ש התוס'. ונמצאת למד שז"ש הר"ב ברישא בשלשה והדר ופי' גבי תקנה שהיתה מחשש שלא תנשא. דמזכי שטרא אבי תרי. ואי הא לא הא. ולא עוד אלא שז"ש בשלשה והיינו כרב ששת וריש לקיש. וזה דלא כרב נחמן ור' יוחנן. קשיא טובא דאע"ג דמשום רב נחמן ורב ששת דהלכה כרב נחמן בדיני ליתא. משום דהכא איסורא איכא. מ"מ רבי יוחנן לגבי ריש לקיש הלכתא כוותיה בר מתלת. וכן פסקו הפוסקים הלכתא כרב נחמן דקאי ר' יוחנן כותיה. ולא תקשה על מ"ש במשנה ד' פרק בתרא דשביעית. דלהטור התם בשלשה. והיינו כרב ששת וכמ"ש שם בס"ד. היינו דפלוגתא דר"י ור"ל ליתא אלא בביטול דהכא. אבל בפרוזבול לא פליגי. ואע"ג דרב נחמן מייתי ליה לדהכא סייעתא מדשביעית דמדהתם בתרי ה"נ בתרי. לא קשיא. דאיכא למימר דר' יוחנן התם נמי ס"ל דב"ד דוקא בג' צריך. ואפ"ה הכא לא בעי אלא ב' וטעמא רבה איכא לחלק. דפרוזבול מכח דין נגעו בו שיהו שטרותיו מסורין לב"ד. דתו לא קרינן ביה לא יגוש. ולפיכך צריך שיהו שלשה. דהיינו ב"ד ממש. מה שאין כן הכא בביטול. שלא נגעו בו אלא מכח עדות בעלמא וסגי בשנים וכדאמרן. וא"ת ולר' יוחנן דסגי ליה בשנים אמאי קרי ליה ב"ד. דבשלמא לרב נחמן כדכתבו התוס' כיון דפרוזבול סגי ליה בב'. קרי להו ב"ד. דהא התם משום ב"ד נגעו בו ואפ"ה סגי בב'. אלא לר"י שכתבתי דהתם ס"ל נמי בג' כי היכי דלא תקשה לסברת הפוסקים שם בג' והכא פסקינן בב'. ונ"ל דלטעמיך תקשה רב נחמן גופיה אמאי קרי ליה הכא ב"ד. כיון שאין כאן אלא שנים. ואין אנו צריכין להם אלא מכח עדות. ואמאי קרי להו כלל ב"ד. [ועיין בכ"מ סוף פ' ב' מהלכות סנהדרין בשם תשובת הרשב"א] ונותן בזה מקום לטעות ושיהיו צריכין ג' ובפחות לא הוי בטול ונמצאת מתיר א"א לעלמא. אלא על כרחך אית לך למימר דמש"ה קרי להו ב"ד. לפי שאע"פ שאינם אלא משום להעיד. אפ"ה כיון דבעלמא לא אברי סהדי אלא לשקרי. ואילו בדבר שבערוה אפילו שניהם מודים וליכא שקרי. הצריך הכתוב לשנים. כדאמרינן אין דבר שבערוה פחות משנים. ונמצא שזה שהצריך הכתוב שנים אינו דומה ממש לעדיות אחרות. אלא כעין מקיימי ומחזיקי הדבר הם וכלפי הא הוא דקרי להו ב"ד. ורב נחמן אי לא אשכח בשום דוכתא דקרי להו לתרי ב"ד לא היה מפרש כן בכאן. אבל ר"י מה"ט לחוד שכתבתי סגי ליה לפרש הכא בשנים. ומכח סברא בעלמא דאין אנו צריכים אלא לשנים. ודקרי להו ב"ד היינו מזה הטעם שכתבתי. ואפשר נמי דרב נחמן גופיה לרווחא דמלתא מייתי ראיה מדשביעית. וא"נ לא ה"ל ראיה היה מפרש כן. וכדר"י. ואלא מיהת לר"י נוכל לומר שאין צריכין לראיה ואע"ג דהכא ס"ל )א) [*בשנים לא משום כך אנו מוכרחים לומר דבשביעית ס"ל] [גם כן] בשנים אלא התם בעי ג' כדין כל ב"ד דמשום ב"ד ממש נגעו בו התם. ולא תקשה דברי הפוסקי' אהדדי. כך נ"ל:

מפני תקון העולם. כתב הר"ב ומכח תקנת ר"ג מלקין כו' וכן לשון הרמב"ם בפירושו. אבל בחיבורו פרק ו' כתב מכין אותו מכת מרדות. דודאי דאין כאן מלקות דאורייתא. ועיין מ"ש בכיוצא בזה בריש מסכת שבת בס"ד וטעמא דמלקין משום דקיי"ל דתקנתא דר"ג לא היתה אלא לכתחלה אבל בדיעבד אם בטלו מבוטל. ומיהו דוקא לאחר תקנת ר"ג. אבל מה שקודם ר"ג למר כדאית ליה. ולמר כדאית ליה. אפילו בדיעבד הוא ומהטעם שכתבתי בריש מתני':

היה משנה שמו כו'. פי' הר"ב כשהיה לו שני שמות אחד כאן ואחד במדינת הים. עיין מ"ש במשנה ח' פרק בתרא ומה שכתב והיכא דשינה שמו כו'. כדתנן במ"ה פ"ח. ועיין מ"ש שם.