מסכת שקלים - פרק א - משנה ו

קלבון. קל בון. כלומר דבר קל ומועט שמוסיפין על מחצית השקל להכריע ביניהם:

השוקל ע״י אשה [כו׳] פטור. כגון שהלוה להם, דכיון דפטורים הן לא מחייבי בקלבון. ואי לא הלוה להם אלא שפורע בשבילם, אפילו שוקל בשביל בר חיובא פטור מן הקלבון כדלקמן:

אם שקל על ידו ועל יד חבירו. בשהלוהו מיירי, ושוקל שקל שלם מחצית השקל בשבילו ומחצית השקל שמלוה לחבירו:

חייב קלבון אחד. דסבר הנותן מחצית השקל הקצוב בתורה פטור מן הקלבון, דכתיב זה יתנו, כזה יתנו ולא יותר. וב׳ ששקלו שקל שלם אין נותנין אלא קלבון אחד:

ר׳ מאיר אומר שני קלבונות. ר״מ סבר השוקל מחצית השקל חייב בקלבון, הלכך שנים ששקלו שקל שלם חייבין ב׳ קלבונות. ואין הלכה כר״מ:

הנותן סלע. דהיינו שקל שלם לשולחני של הקדש, ונוטל ממנו מחציתו שנשאר לו ממנו. ושקל האמור כאן היינו מחצית השקל:

נותן ב׳ קלבונות. בהא מודה ת״ק דנותן ב׳ קלבונות, אחד קלבון להכרע מחצית השקל שהוא נוטל מן ההקדש, ואחד דכיון שלא שקל מחצית השקל כמו שקצוב בתורה נתחייב בקלבון:

קלבון. פירש הר"ב דבר קל וכו'. להכריע ביניהם. כלומר כמ"ש הרמב"ם קולבון מה שיש בין ערך השקל ובין מחצית השקל. שחציי השקלים הכל צריכין כדי שיתן כל אחד ואחד חצי שקל שהוא חייב. לפיכך כשהיה אדם הולך אצל שולחני ומצרף שקל בשני חצאין יתן לו תוספת על השקל. ע"כ בפירושו וחבורו רפ"ג מהלכות שקלים. אבל הוא לא הזכיר לשון הכרע. ובפירש"י דסוף בכורות כתב. קלבון הכרע וי"א חלוף שאין ב' חצאי סלע יוצאין בסלע בלא חילוף מועט ע"כ. משמע דפי' דהכרע היינו הכרע ותוספת בעלמא כעין וחייב להכריע בסוף פ"ו דב"ב. וכ"כ בספ"ק דחולין לשון הכרע שחייבין להכריע שקליהן. וכן לשון הר"ב שם ובמשנה ג' פ"ט דבכורות וכאן ארכביה אתרי רכשי. [*וכמה הוא הקלבון במשנה סוף פרקין]:

אבל לא כהנים. כיון שאין ממשכנים אותם. כ"מ פ"ג מה' שקלים ונ"א ל"ג כהנים ואינה עקרית. דהא תנן השוקל ע"י כהן פטור. אם לא שנאמר דל"ג נמי. ואפשר לדקדק כן מל' הר"ב שכתב השוקל ע"י אשה. ואי איתא דגרס ע"י כהן ה"ל לכתוב השוקל ע"י כהן. דלמה דלג אלא דל"ג ליה. אבל לא מצאתי נוסחא זו בספר:

[*השוקל ע"י כהן. עיין במשנה דלקמן]:

ואם שקל ע"י וע"י חברו חייב בקלבון אחד. פי' הר"ב דסבר הנותן מחצית השקל כו' פטור. ורישא דתנן ואלו שחייבין כו' היינו כשבאין שנים ונותנין שקל שלם ומציעתא השוקל על ידי כהן כו' היינו נמי כששוקל על ידו וע"י כהן. וכן פי' הרמב"ם:

הנותן סלע ונוטל שקל. כתב הר"ב זקל האמור כאן הוא מחצית השקל. וטעם זה מפני שהעם קורין שקלים לחצי הסלעים שהיו שוקלין בכל שנה. ושקל של משה קוראין סלע כתרגומו. רמב"ן בפי' החומש [*ועיין במז' פ"ח דברכות [צ"ל דבכורות]]: