מסכת שקלים - פרק ה - משנה ד

מִי שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ נְסָכִים הוֹלֵךְ לוֹ אֵצֶל יוֹחָנָן שֶׁהוּא מְמֻנֶּה עַל הַחוֹתָמוֹת, נוֹתֵן לוֹ מָעוֹת וּמְקַבֵּל מִמֶּנּוּ חוֹתָם. בָּא לוֹ אֵצֶל אֲחִיָּה שֶׁהוּא מְמֻנֶּה עַל הַנְּסָכִים, וְנוֹתֵן לוֹ חוֹתָם וּמְקַבֵּל מִמֶּנּוּ נְסָכִים. וְלָעֶרֶב בָּאִין זֶה אֵצֶל זֶה, וַאֲחִיָּה מוֹצִיא אֶת הַחוֹתָמוֹת וּמְקַבֵּל כְּנֶגְדָּן מָעוֹת. וְאִם הוֹתִירוּ הוֹתִירוּ לַהֶקְדֵּשׁ. וְאִם פָּחָתוּ, הָיָה מְשַׁלֵּם יוֹחָנָן מִבֵּיתוֹ, שֶׁיַּד הֶקְדֵּשׁ עַל הָעֶלְיוֹנָה:

נותן לו מעות. כפי הנסכים שהוא צריך:

בא לו אצל אחיה שהיה ממונה. לקנות נסכי יינות שמנים וסלתות, כדי שלא יהא צריך כל מביא קרבן לחזר אחר נסכים העשויין על טהרת הקדש:

ואם הותירו הותירו להקדש. ולא אמרינן שמא מעותיו של יוחנן הם שנתערבו במעות של נסכים:

בא לו אצל אחיה שהוא ממונה על הנסכים. פירש הר"ב שהיה ממונה לקנות נסכים וא"כ הוא ניהו החנוני שמקבל עליו לספק וכו' דכ' הר"ב בסוף פרק דלעיל. וז"ש הרמב"ם בכאן דלזה המותר דהכא רמזו בפרק הנקדם באמרו מותר נסכים והיינו התם במשנה ד' כמ"ש הר"ב בפירושו. וכ"כ גם כן בפרק ז' מהלכות כלי המקדש דזה שעל הנסכים הוא שמוכר הנסכים. ואי נמי י"ל דז"ש הר"ב לעיל חנוני היינו שסובר כפירוש הראב"ד דסבירא ליה דזה שעל הנסכים גזברות בעלמא הוא. והוא מתנה עם בעל הבית דהיינו החנוני לקבל עליו לספק וכו'. וכן נראה לשון הר"ב בפירושו אשעל הקינין שכתב כלשון הראב"ד ולא כל' הרמב"ם שהוא שפוסקים עמו שימכור הקינים לקרבנות וכו' דאילו להראב"ד זה שעל הקינים מקבל המעות ופוסק עם בעל הבית שיספק וכו'. ועיין סוף פרק ז' בפי' הר"ב. והשתא ז"ש בכאן שהוא ממונה לקנות וכו' רוצה לומר שיקנה מחנוני שמקבל עליו וכו' שזכרו לעיל. ולפי זה המותר דתנן הכא לאו אותו שזכר בפירוש משנה ד' פרק דלעיל אלא כשהותירו אמרינן דלמא זה שנתן מעות נתן יותר ממה שהיה צריך ליתן ונתכוין שיהא להקדש. ומ"מ ודאי שדין זה המותר הוא בכלל מותר נסכים דתנן התם אף ע"ג שלא הזכירו הר"ב בפירושו שם: