מסכת שקלים - פרק ה - משנה ג

מסכת שקלים - פרק ה - משנה ג

אַרְבָּעָה חוֹתָמוֹת הָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ, וְכָתוּב עֲלֵיהֶן, עֵגֶל, זָכָר, גְּדִי, חוֹטֵא. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, חֲמִשָּׁה הָיוּ, וַאֲרָמִית כָּתוּב עֲלֵיהֶן, עֵגֶל, זָכָר, גְּדִי, חוֹטֵא דַּל, וְחוֹטֵא עָשִׁיר. עֵגֶל מְשַׁמֵּשׁ עִם נִסְכֵּי בָּקָר גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים, זְכָרִים וּנְקֵבוֹת. גְּדִי מְשַׁמֵּשׁ עִם נִסְכֵּי צֹאן גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים, זְכָרִים וּנְקֵבוֹת, חוּץ מִשֶּׁל אֵילִים. זָכָר מְשַׁמֵּשׁ עִם נִסְכֵּי אֵילִים בִּלְבָד. חוֹטֵא מְשַׁמֵּשׁ עִם נִסְכֵּי שָׁלשׁ בְּהֵמוֹת שֶׁל מְצוֹרָעִין:

פירוש ברטנורא : ביאור הענין על מסכת שקלים - פרק ה - משנה ג

ד׳ חותמות היו במקדש. ג׳ חותמות לג׳ נסכין חלוקים של בהמות. חותם ראשון לנסכי בקר, והן ג׳ עשרונים סולת בלול בחצי ההין שמן, ויין לנסך חצי ההין, וחותמן עגל. והב׳ זכר לנסכי איל, שתרגום איל דכרא, ונסכיו שתי עשרונים סולת בלול בשמן שלישית ההין, ויין לנסך שלישית ההין. והג׳ גדי, לנסכי כבש בן שנתו, והן עשרון סולת בלול ברביעית ההין שמן, ויין לנסך רביעית ההין. והד׳ חוטא, והם נסכיו של מצורע עשיר שמביא ג׳ בהמות וצריך עשרה לוגין שמן, ט׳ לג׳ כבשים ואחד למתן תנוך ובהונות. וקרי ליה חוטא משום דאמרינן בערכין על שבעה דברים נגעים באין:

חמשה היו. שני חותמות היו למצורע:

חוטא דל וחוטא עשיר. לפי שמצורע עני אינו מביא אלא בהמה אחת. ואם לא היה למצורע אלא חותם אחד היו נותנים למצורע עני שלשה עשרונות. ות״ק סבר למצורע עני נותנים לו חותם גדי. והלכה כתנא קמא:

וארמית כתוב עליהן. שרוב דיבורם בלשון ארמי היה:

זכרים ונקבות. בין לנסכי עולות שאינן באות אלא זכרים בין לנסכי שלמים שבאים זכרים או נקבות. ועולות ושלמים הן שטעונין נסכים כדכתיב (במדבר ט״ו:ג׳) עולה או זבח:

פירוש תוספות יום טוב: ביאור הענין על מסכת שקלים - פרק ה - משנה ג

וארמית כתוב עליהן. לפי שהחותמות היו נותנין לכל הבא מן העם הצריך בן עזאי שיהא כתוב עליהן ארמית שרוב דבורן בלשון ארמית היה כמ"ש הר"ב. וכדי שהלוקח החותם ידע מה לוקח ואף ע"פ שאין כאן חשד שיתן לו חותם פחות ממה שנתן מעות מכל מקום אולי בטעות יתן כך ועל ידי זה שיכול הלוקח לקרות החותם לא יבא לכלל טעות. אבל במשנה ב' פ"ג לא פליג בן עזאי משום דסימני הקופות לא נמסר אלא לממונים על כך והם היו מגדולי וחשובי העם והיו מכירין בלשון הקדש ואף רבי ישמעאל דס"ל יונית היה כתוב עליהן לא מפני שכולם מגדולם ועד קטנם היו מורגלין בכך. אלא שהיו רגילין בו כמו בלשון הקדש. והר"ב כתב לעיל היו רגילין ביונית ולא כתב שרוב דבורם כו' כמו שכתב בכאן. אלא טעמא דרגילין היו בו כמו שהיו רגילים בלשון הקדש. וכך כתב הרמב"ם ברפ"ב דמגילה דלשון יוני היה מובן אצלם מפני שהם פירשו את התורה בלשון יון לתלמי המלך ונתפרסמה אצלם אותה העתקה עד שהיתה אצלם אותו הלשון כמו לשונם ועיין משנה ה' פרק דלקמן:

זכר. פירש הר"ב איל כו' והכי קרי ליה במשנה ד' פ"ג דר"ה*):

גדי משמש עם נסכי הצאן גדולים וקטנים. ר"ל עזים מן הצאן כדכתיב בפרשת ויקרא ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים [*וכן עוד בפרשת נסכים שבסדר שלח לך] קאמר תנא דשוים בנסכיהם גדולים וקטנים וכן בכבשה בין גדולה וקטנה אבל בכבש דוקא בן שנתו דאילו גדול נסכי איל מביא והיינו דתנן חוץ מן האילים ולפי דחותם גדי מרובה משל זכר וכולל יותר וכמו שכולל חותם עגל הלכך בפירושא מפרש לה התנא קודם זכר ובהזכרתו לשמות החותמות הקדים זכר לפי שהוא גדול יותר מגדי:

חוטא משמש עם נסכי ג' בהמות. שנסכיהם ג' עשרונות בלול בט' לוגין כו' וג' רביעית ההין יין כדתנן במשנה ו' פ"ט דמנחות וע"ש. והר"ב קיצר וסמך שילמוד סתום מן המפורש. ומ"ש הר"ב דלת"ק נותנין למצורע עני חותם גדי וכ"כ הרמב"ם הקשה ר' ענשקן חפץ לוג שמן דלמתן בהונות [ושיריו נאכל לכהנים כדין קדשי קדשים. כמ"ש הרמב"ם בספ"ד מהלכות מחוסרי כפרה. ואם כן צריכין להיות על טהרת הקדש] מאין היה מביאו. והשבתיו דזהו שאמר בירושלמי בזה הלשון וכבן עזאי חוטא דל למה היה מביא לוגו עמו ברם כרבנן מביא גדי. ע"כ. נראה דלבן עזאי קאמר דלא צריך להביא עמו מביתו הלוג. אבל לרבנן שהיה מביא גדי היה מביא לוגו עמו מביתו ונעשה על טהרת הקדש: