מסכת שקלים - פרק א - משנה ד

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, הֵעִיד בֶּן בּוּכְרִי בְּיַבְנֶה, כָּל כֹּהֵן שֶׁשּׁוֹקֵל אֵינוֹ חוֹטֵא. אָמַר לוֹ רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, לֹא כִּי, אֶלָּא כָּל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ שׁוֹקֵל חוֹטֵא, אֶלָּא שֶׁהַכֹּהֲנִים דּוֹרְשִׁים מִקְרָא זֶה לְעַצְמָן, (ויקרא ו) וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל, הוֹאִיל וְעֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים שֶׁלָּנוּ, הֵיאָךְ נֶאֱכָלִים:

כל כהן ששוקל אינו חוטא. ואף על פי שאינו חייב לשקול. וסד״א אם שוקל נמצא קרבן צבור קרב משל יחיד, קמשמע לן דאינו חוטא לפי שהוא מוסר אותו מחצית השקל לצבור לגמרי, ולא חיישינן שמא לא יגמור למסרו יפה:

כל כהן שאינו שוקל חוטא. וקרא דכל העובר על הפקידים דריש ליה הכי, כל העובר בים סוף דהיינו כהנים לוים וישראלים שכולן עברו את הים על הפקודים, בין אותן שנמנו לבדן בין אותן שנמנו עם ישראל, יתן תרומת ה׳. ואף על גב דבפרשת אלה פקודי כתיב וכסף פקודי העדה מאת ככר וגו׳ לשש מאות אלף ושלשת אלפים וכו׳, ההוא בתרומת האדנים הוא דכתיב, ובאותה תרומה לא היה שבט לוי, אבל בתרומה של קרבנות צבור הושוו בה כהנים לוים וישראלים:

לעצמן. להנאתן. ולאו דרשא היא, דדוקא במנחת כהן לבדו אמר קרא כליל תהיה, ולא באותה שיש לו בשותפות עם הצבור. והלכה שכהנים חייבים ליתן מחצית השקל ואין ממשכנין אותן מפני דרכי שלום:

כל כהן ששוקל אינו חוטא. פירש הר"ב ואף על פי שאינו חייב לשקול כדמפרש טעמא בירושלמי דכתיב כל העובר על הפקודים כל דעבר על פיקודיא יתן וכדפירש הר"ב במשנה דלעיל גבי לוים ואותו מ"ד שזכר לעיל הוא ניהו בן בוכרי דהכא. וכך כתבו התוס' בפ' הקומץ רבה (מנחות ד' כ"א) דלבן בוכרי לוים פטורים כמו כהנים וכן נראה לשון רש"י שם. וכתבו התוס' בפ"ק דערכין דף ד' דה"נ דמצי למימר כל לוי ששוקל אלא משום דלא מצי למימר שדורשין מקרא זה לעצמן. ע"כ. וקצת דוחק לומר כן דבן בוכרי לא נקט לוי משום בר פלוגתיה. ועיין משנה ב' פרק ט' (דערכין) [דעירובין] ופרק ד' דביצה משנה ו'. ומ"ש הר"ב לפי שהוא מוסר מחצית השקל לצבור לגמרי. עיין משנה א' פרק ד' דמכילתין:

כל כהן שאינו שוקל חוטא. כתב הר"ב וקרא דכל העובר כו' כל העובר בים סוף וכו' על הפקודים בין אותן שנמנו לבדן כו' כ"כ התוספות בפרק הקומץ רבה והרי בני אהרן התפקדו אף על גב דלא כתיב בהו לשון פקידה כמו גבי ישראל ולוים מכל מקום נמנו באותו פקידה כדכתיב (במדבר ג׳:ב׳) ואלה שמות בני אהרן. ועוד דהא אמרן דכהנים ולוים בחדא מחתא נינהו. והא דהוצרך לומר דעובר בים סוף וכן הוא בירושלמי משום דאותן שנמנו לבדן לא שייך בהו העברה שלא עברו לפני משה אלא היה הולך ועומד על הפתח כמ"ש רש"י בפירוש החומש ועובר בימא ר"ל לרבות כל שעבר בים כלומר אף שבט לוי אף על גב דכמה תינוקות נולדו אחר העברת הים לא בא אלא לרבות שבט שעבר ג"כ. כ"כ בעל יפה מראה. ולדברי הר"ב שכתב יתן תרומת ה' משמע דקרא תניין דכתיב ביה הכי דריש ליה לתרומת הקרבנות דאלת"ה הוה ליה למימר יתנו כדכתיב בקרא קמא. אלא דס"ל דקמא מיירי באדנים ותנין בקרבנות והיינו טעמא דכ' במשנה דלעיל דאינו שוקל עד בן עשרים שכ"כ בהך קרא מבן עשרים שנה ומעלה אבל לא ידעתי מי הכריחו לכך דמתניתין דתנן קטנים מסתבר דעד בן י"ג שנה הוא ככל קטנים דעלמא. וכ"פ הרמב"ם בפירושו ובחבורו. והרמב"ן בפירוש החומש. וכן בהדיא בירושלמי ולפי זה קרא תניין בתרומת אדנים וקרא קמא דלא כתיב ביה מבן כ' מיירי בתרומת הקרבנות. ואולי דעת הר"ב לפרש קרא קמא באדנים. משום דתרומת אדנים קדמה בזמן לתרומת הקרבנות. אבל לא ידעתי האיך יפרש הירושלמי. ומ"ש הרמב"ם לפיכך אם רצו לתת שקליהן מותר כמו שהעיד עליו בן בוכרי. יש לתמוה דכיון דלר"י בן זכאי חייבין מאי האי דקאמר לפיכך אם רצו כו' כבן בוכרי. ובחבורו כתב דחייבין אלא שאין ממשכנין כמתניתין דלעיל: