מסכת שביעית - פרק ח - משנה יא

מֶרְחָץ שֶׁהֻסְּקָה בְּתֶבֶן אוֹ בְקַשׁ שֶׁל שְׁבִיעִית, מֻתָּר לִרְחֹץ בָּהּ. וְאִם מִתְחַשֵּׁב הוּא, הֲרֵי זֶה לֹא יִרְחֹץ:

ואם מתחשב הוא. אם אדם חשוב הוא שבני אדם למדים ממנו צריך להחמיר על עצמו:

מרחץ שהוסקה בתבן וקש וכו'. מותר וכו'. ל' הר"ש אע"ג דתבן וקש של שביעית אסור כדתנן לקמן ע"כ. והוא במשנה ז פ"ט. וכתב בכ"מ בפ"ה דאם הוסק בדיעבד קאמר דמותר לרחוץ בה. ועי"ל דלכתחילה נמי מותר להסיק בהן מרחץ משום דצורך אדם הוא וכדתנן כל שאינו מיוחד למאכל אדם עושין ממנו מלוגמא לאדם עכ"ל. ולפי תירוץ השני קשיא. דלאשמועינן [*הא דואם מתחשב] במלוגמא ומאי איריא מרחץ ונראה דאותו תירוץ לא קאי אלא לפי' הרמב"ם דמפרש באדם המתחשב דאסור שמא יסיקו בה דברים אחרים בשבילו כדי שיהא ריחה נודף ויהיו דברים הנאכלים ועל פי' זה הקשה הראב"ד מאי איריא כשהוסק בתבן וקש של שביעית אפילו בשל שאר שנים לא ירחוץ בשנה השביעי' מפני זה החשש ותירץ הכסף משנה דאה"נ ומשום רישא דמותר נקט של שביעית. א"נ לרבותא נקט שאע"פ שידוע שלא הוסקה אלא בתבן וקש לא ירחץ בה ע"כ. [*ופירוש תבן וקש ברפ"ט דב"מ]: