מסכת שביעית - פרק ז - משנה ה

לוּלְבֵי זְרָדִים וְהֶחָרוּבִין, יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, יֵשׁ לָהֶן בִּעוּר וְלִדְמֵיהֶן בִּעוּר. לוּלְבֵי הָאֵלָה וְהַבָּטְנָה וְהָאֲטָדִין, יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית, וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, אֵין לָהֶם בִּעוּר וְלֹא לִדְמֵיהֶן בִּעוּר. אֲבָל לֶעָלִין יֵשׁ בִּעוּר, מִפְּנֵי שֶׁנּוֹשְׁרִין מֵאֲבִיהֶן:

לולבי זרדין. לולבי אילן ששמו זרדתא:

לולבי האלה. לשון כאלה וכאלון (ישעיהו ו׳:י״ג) בערבי באלו״ט ובלע״ז גלנד״י:

בטנה. מלשון בטנים ושקדים בלשון ערבי פאסת״ק:

ואטדים. מין ממיני הקוצים שצומחים בו גרעינים שחורים קשים והן נאכלים:

אבל לעלים. של כל אלו יש ביעור, דאע״ג דלולבים אין נושרים ואין אני קורא בהם ולבהמתך ולחיה, כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית, מ״מ העלים נושרים הן ממקום חבורן. ולענפים שהם מחוברים בו קרי אביהן, וכיון שהם נושרים יש להם ביעור:

מפני שנושרים מאביהן. משא"כ לולבים דאין נושרים ולפיכך אין להם ביעור. וכתב הר"ש דבירושלמי פריך אדריש פרקין דתנן העלין יש להם ביעור. והרי העלין אין נושרין מאביהן ומשני דלולבים דהכא סופן להקשות נעשים כאביהן: