מסכת שביעית - פרק א - משנה ב

אֵיזֶהוּ שְׂדֵה הָאִילָן, כָּל שְׁלֹשָׁה אִילָנוֹת לְבֵית סְאָה, אִם רְאוּיִין לַעֲשׂוֹת כִּכַּר דְּבֵלָה שֶׁל שִׁשִּׁים מָנֶה בָּאִיטַלְקִי, חוֹרְשִׁים כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן. פָּחוֹת מִכָּאן, אֵין חוֹרְשִׁין לָהֶן אֶלָּא מְלֹא הָאוֹרֶה וְסַלּוֹ חוּצָה לוֹ:

לבית סאה. קרקע שהיא נ׳ אמה על נ׳ אמה:

ככר דבלה. התאנים היבשים עשויין במעגלה כעין ככר לחם קרוים ככר דבלה:

באיטלקי. במנה של איטליא של יון, ולפי שהיה כך בימי משה משערים בו והמנה מאה דינרים והדינר שש מעות ומשקל כל מעה ט״ז שעורות בינוניות:

פחות מכאן. מככר של ששים מנה אין חורשים כל בית סאה אלא תחת האילן לבד וחוצה לו:

כמלא אורה וסלו. המלקט תאנים קרוי אורה כמו גודר בתמרים ובוצר בענבים. וסלו, הסל שנותן בו מה שהוא לוקט, ושאר השדה חשוב שדה הלבן ואין חורשין אותו אלא עד הפסח:

שלשה אילנות לבית סאה. עיין במשנה ה:

אם ראויין לעשות כו'. אע"פ שאינן עושין כדמוכח לקמן דמשער בתאנים לשון הר"ש ועי' לקמן בפי' הר"ב מ"ג [*ומ"ש במ"ד בס"ד]:

האורה. ומצאנו במקרא גבי גפנים (תהילים פ׳:י״ג) וארוה כל עוברי דרך: