מסכת שביעית - פרק ט - משנה ו

הַמְלַקֵּט עֲשָׂבִים לַחִים, עַד שֶׁיִּיבַשׁ הַמָּתוֹק. וְהַמְגַבֵּב בַּיָּבֵשׁ, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. עֲלֵי קָנִים וַעֲלֵי גְפָנִים, עַד שֶׁיִּשְּׁרוּ מֵאֲבִיהֶן. וְהַמְגַבֵּב בַּיָּבֵשׁ, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, בְּכֻלָּן עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה:

המלקט עשבים לחים. אוכלן בלא ביעור עד שייבש לחלוחית הארץ הממתק את הפירות, משם ואילך חייב לבערן:

המגבב ביבש. המלקט בעשבים יבשים, אוכלן בלא ביעור:

עד שתרד רביעה שניה. שהיא בשנה בינונית בכ״ג במרחשון, משם ואילך חייב לבער:

מגבב. תרגום לקושש קש לגבבא:

רביעה. על שם שהמטר רובע את הארץ ומולידה כזכר זה שרובע את הנקבה. פ״א שמרביץ העפר ומשכיבו, תרגום רובץ רביע:

ועלי גפנים. לחים, אוכלים בהן כל זמן שנמצאים באביהן, כלומר במחובר לאילן:

שישורו. שיפלו:

והמגבב ביבש. בעלי קנים וגפנים יבשים, אוכל עד שתרד רביעה שניה ואחר כך יבער:

בכולן. בין עשבים בין קנים וגפנים בין לחים בין יבשים. ואין הלכה כר״ע:

שייבש המתוק. עיין ריש פ"ג בפירוש הר"ב שמפרש בענין אחר ממה שמפרש בכאן:

והמגבב ביבש. פירוש *) בד"פ הסנריות. הרמב"ם אוסף העשבים הלחים נקרא מלקט. ואוסף היבשים נקרא מגבב תרגום לקושש כו':

רביעה שניה. כתב הר"ב בשנה בינונית בכ"ג במרחשון ועיין במשנה ג פ"ק דתענית מ"ש שם:

עד שישרו מאביהן. ובמשנה ה פ"ז שנושרין מאביהן וכתב בכאן הרמב"ם נבלעת הנו"ן בשי"ן ועל כן נדגשה השי"ן ועקרו להיות עד שינשרו מאביהן ע"כ. ודבר זה ידוע במלאכת הדקדוק שחסרי הנו"ן באות דגושין באות השניה מן השרש:

[*בכולן. פירש הר"ב בין עשבים בין קנים בין גפנים כלומר בין עלי קנים בין עלי גפנים ולולי שכן גם לשון הר"ש והפי' הנזכר הייתי מתקן הלשון שכצ"ל]: