מסכת שביעית - פרק ה - משנה ה

מֵאֵימָתַי מֻתָּר אָדָם לִקַּח לוּף בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מִיָּד. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מִשֶּׁיִּרְבֶּה הֶחָדָשׁ:

רבי יהודה אומר מיד. ואע״ג דבשאר ירקות מודה רבי יהודה דאסור עד שיעשה כיוצא בו, בלוף הואיל וצריך לעקרו לב״ש במארופות של עץ ולבית הלל בקרדומות של מתכות, ואין דרך לעקרו בשביעית אלא ע״י שינוי, הלכך במוצאי שביעית לא שכיח דאיסורא ומש״ה מותר מיד, אבל ירק שלא גזרו שלא לתלשו כי אורחיה שכיח נמי דאיסורא בשמינית, לפיכך אסור עד שיעשה כיוצא בו:

משירבה החדש. בירושלמי מפרש דהיינו מן הפסח ואילך. והלכה כחכמים:

רבי יהודה אומר מיד. פי' הר"ב הואיל וצריך לעקרו בשינוי לא שכיח במוצאי שביעית דאיסורא ומש"ה מותר מיד כדמסיק בירושלמי דבטמון אנן קיימין ואמרינן דאין דרך לעקור בשינוי של איסור כדי לטומנו עד מוצאי שביעית אבל בשביעית עצמו חיישינן שמא יביא מן האיסור הואיל ועכשיו קונים ממנו עוקר האיסור בשינוי ומוכרו מיד ויאמר מן הטמון הבאתי. הר"ש עם קצת תוס' באור:

[*וחכמים אומרים משירבה החדש. כתב הר"ב בירושלמי מפרש כו'. וז"ל הפירוש שהזכרתי עד שירבה החדש שיוכל למצוא לוף הרבה כזה גדלים בהיתר והיינו מפסח ואילך ע"כ]: