מסכת שביעית - פרק ח - משנה ד

שכרו מותר. ואין בו קדושת שביעית. ואע״ג דשביעית תופסת דמיה, האי לאו דמי שביעית הוא:

לקוט לי בו ירק. לשון מכר הוא, דמשמע לקוט לי שוויו ירק, אבל לקוט לי לשון שכירות הוא ולא לשון מכר:

ככר בפונדיון. לא שאמר לו אתן לך פונדיון, רק ככר שוה פונדיון:

כשאלקט ירקות שדה אביא לך מותר. משום דמתנת חנם יהבי זה לזה, לפי שירקות שדה מצויין:

לקח ממנו במתם. בהקפה כדרך מוכרים בחנות:

לא ישלם לו מדמי שביעית. דהוי כסחורה:

ולקוט לי ירק. עיין מ"ש בפרק דלעיל משנה ג:

שכרו מותר. וא"ת ומ"ש מצובע בשכר דמשנה ג פ"ז. וי"ל כדאיתא במס' ע"ז בר"פ השוכר את הפועל דמחלק בין לוקט ירק לחמרים דשכרן יש להם קדושת שביעית וקאמר רבא פועל דלא נפיש אגריה לא קנסוהו רבנן חמרין דנפיש אגרייהו קנסו רבנן בהו. ופי' התוס' חמרין דנפיש אגרייהו פירוש ורווחי טפי ודמו טפי לסחורה ע"כ. וצובע נמי רווחי טפי:

שכרו אסור. ר"ל שהוא דמי שביעית ואסור לנהוג בו אלא כמנהג דמי שביעית וכ"כ הרמב"ם:

ככר בפונדיון. ל' הרמב"ם ואמר פונדיון ואיסר [כלומר ברישא] על המנהג הידוע אצלם שהככר בפונדיון והירקות פחות ממה שלוקחין באיסר: