מסכת שביעית - פרק ג - משנה ז

אֲבָנִים שֶׁזִּעְזְעָתַן הַמַּחֲרֵשָׁה, אוֹ שֶׁהָיוּ מְכֻסּוֹת וְנִתְגַּלּוּ, אִם יֵשׁ בָּהֶם שְׁתַּיִם שֶׁל מַשְּׂאוֹי שְׁנַיִם שְׁנַיִם, הֲרֵי אֵלּוּ יִנָּטֵלוּ. הַמְסַקֵּל אֶת שָׂדֵהוּ, נוֹטֵל אֶת הָעֶלְיוֹנוֹת, וּמַנִּיחַ אֶת הַנּוֹגְעוֹת בָּאָרֶץ. וְכֵן גַּרְגֵּר שֶׁל צְרוֹרוֹת אוֹ גַל שֶׁל אֲבָנִים, נוֹטֵל אֶת הָעֶלְיוֹנוֹת, וּמַנִּיחַ אֶת הַנּוֹגְעוֹת בָּאָרֶץ. אִם יֶשׁ תַּחְתֵּיהֶן סֶלַע אוֹ קַשׁ, הֲרֵי אֵלּוּ יִנָּטֵלוּ:

שזעזעתן המחרישה. ואפילו לא זעזעתן אלא שעתידה לזעזען הוי כאילו זעזעתן:

הרי אלו ינטלו. כולן אגב אותם שתים:

המסקל שדהו. שמסלק האבנים מן השדה, לשון סקלו מאבן (ישעיה סב):

ומניח את התחתונות הנוגעות בארן. דבכה״ג לא מחזי כמתקן שדה:

גרגיר של צרורות. גל של אבנים קטנות:

אם יש תחתיהן סלע או קש. לא מחזי כמתקן כיון דאין המקום ראוי לזריעה:

המסקל את שדהו. מפני שהוא צריך לאבנים. ל' הרמב"ם בחבורו פ"ב. [*ירושלמי פריך בפ' דלעיל אדתנן התם במשנה ג מסקלין עד ר"ה כו'. תמן תנינן המסקל נוטל את העליונות ומניח את הנוגעים בארץ וכא את אמר הכין אמר ר' יונה כאן בתלוש כאן במחובר. ומן התימה בעיני שהרמב"ם בפ"ב שהעתיק למשנתנו דהכא ובפ"ג העתיק למשנה דפרק דלעיל ולא פירש דזו בתלוש וזו במחובר]:

גרגר. מלשון שנים שלשה גרגרים בראש אמיר (ישעיהו י״ז:ו׳) הר"ש: