מסכת שביעית - פרק ב - משנה ו

מסכת שביעית - פרק ב - משנה ו

אֵין נוֹטְעִין וְאֵין מַבְרִיכִין וְאֵין מַרְכִּיבִין עֶרֶב שְׁבִיעִית פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְאִם נָטַע אוֹ הִבְרִיךְ אוֹ הִרְכִּיב, יַעֲקוֹר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל הַרְכָּבָה שֶׁאֵינָהּ קוֹלֶטֶת לִשְׁלֹשָׁה יָמִים, שׁוּב אֵינָהּ קוֹלֶטֶת. רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, לִשְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת:

פירוש ברטנורא : ביאור הענין על מסכת שביעית - פרק ב - משנה ו

מבריכין. כופפים זמורת הגפן בארץ ומכסים אותה בעפר:

מרכיבים. מביאים ענף של אילן ומרכיבין אותו על גב אילן אחר שהוא ממינו:

פחות משלשים יום. בגמרא במסכת ראש השנה מוכיח דהנך שלשים יום דקליטה לתנא קמא, ושלשה ימים דרבי יהודה, ושתי שבתות דר׳ יוסי ור׳ שמעון, צריכין קודם שלשים יום דתוספת שביעית, דבעינן שתקלוט הנטיעה קודם תוספת שביעית, וכולהו סבירא להו תוספת שביעית שלשים יום, הלכך לתנא קמא דאמר אין קליטה פחותה משלשים יום צריך שלשים דקליטה ושלשים דתוספת, לר׳ יהודה דאמר בשלשה ימים הוי קליטה צריך שלשים דקליטה ושלשים דתוספת, לדברי רבי יוסי ור׳ שמעון דאמרי שתי שבתות צריך שתי שבתות לקליטה ושלשים לתוספת. ופירוש קליטה שתהא הנטיעה נקלטת ונאחזת בשרשיה בארץ. והלכה כרבי יוסי ור׳ שמעון:

פירוש תוספות יום טוב: ביאור הענין על מסכת שביעית - פרק ב - משנה ו

ואין מבריכין. עיין רפ"ז דמס' כלאים מ"ש שם בס"ד. ודנקט הר"ב זמורת גפן היינו כמו שכתב הר"ש דהברכה שייך דוקא בגפן אבל הרמב"ם נקט אילן סתם:

[*פחות משלשים יום. ודבר זה אסור לעולם אפי' בזמן הזה מפני מראית העין שמא יאמר הרואה בשביעית נטעו. הרמב"ם פרק ג' מה' שמיטה. וא"ת בזמן הבית דמתניתין ביה איירי אמאי שרי עד שלשים יום טפי מחרישה. ומצאתי בפירוש שהזכרתי שכתב שלא החמירו בנטיעה כבחרישה לפי שאין תוס' שביעי' כתוב בפירות כי אם בחרישה כדדרשינן מבחריש ובקציר. א"נ החמירו בחרישה לפי שאינה נראית שהיא לצורך האילן ונראה כמתקן שדהו. עוד יש ליתן טעם דכל חורש ערב שביעית הוי (להו עול) [נ"ל שצ"ל להועיל] בשביעית אבל אין לאסור ליטע ערב שביעית משום שהאילן גדל בשביעית דכל אילנות נמי מגדל גדלי בשביעית ואם כן לא יטע לעולם עכ"ל]:

לשתי שבתות. עיין בפירוש הר"ב ברפ"ק דמס' ר"ה: