מסכת פאה - פרק ח - משנה ג

נאמנים על החטים. לומר של מעשר עני הם שניתן לי, אבל אין נאמנים לומר קמח ופת זה של מעשר עני, שניתן לי קמח ופת, דאין דרך לחלק מעשר עני קמח ופת:

שעורה של אורז. אית דמפרשי שבולת של אורז, שלא היה דרכם לחלק אורז של מעשר עני אלא בשבולים. ואית דמפרשי שעורה של אורז קודם שנכתש במכתש והוסרה קליפתו [שעורה קורא] לו, ולאחר דישה בעודו בקליפתו דרך לחלקו לעניים:

גריסין. שטחנן בריחים של גרוסות:

נאמנים על השמן. שדרך לחלק מעשר עני בשמן:

ואין נאמנים לומר של זיתי נקוף הוא. זיתי נקוף ממתנות עניים הן, שחובטים ומנקפים בזית להשיר הזיתים שנשארו מן המסיקה. ונקוף לשון כנוקף זית. ואין העני נאמן לומר שמן זה הוצאתי מזיתי נקוף ופטור מן המעשר, לפי שאין רגילין לעשות שמן מזיתי נקוף. אבל עני האומר קמח זה או פת זו מלקט שכחה ופאה שלקטתי וטחנתי קמח ואפיתי לחם, נאמן שדרך העני לעשות לחם מלקט שכחה ופאה:

נאמנין על החטים. לשון הר"ב לומר של מעשר עני הם וכו'. וכן לשון הר"ש. ואולי משום דבסיפא תנן נאמנים על השמן לומר של מעשר עני הם. להכי אסברו לכולה מתניתין במעשר עני ואין הכי נמי דהוא הדין בלקט שכחה ופאה דעיקר מכילתין בהו איירי ולא במעשר עני. וכן כתב הר"ב בסוף המשנה לקט שכחה ופאה. ויתכן דברישא דאינן נאמנין הוי מעשר עני רבותא וסיפא דנאמנין הוו אינך רבותא. והרמב"ם בפירושו ובחבורו פי"ב מהלכות מעשר אסברה בלקט שכחה ופאה:

ואין נאמנין על הקמח וכו'. פירש הר"ב שנתן לי קמח וכו' ולקמן מפרש שאם אמר שטחנו קמח נאמן ירושלמי. וכתב הר"ש דאין להאמינו במגו דאי בעי אמר שטחנו קמח דמאחר שאין דרך לחלקו כלל קמח ופת הוו כמו עדים ע"כ כלומר ואין מגו במקום עדים:

השעורה. כ' הר"ב אית דמפרשי קודם שנכתש וכו' שעורה קורא לו. ומסיים הר"ש לפי שהוא כשעורים שאין נאכלין בקליפתן:

חי. ל' הרמב"ם הוא הדבר שאינו מבושל תרגום אל תאכלו ממנו נא (שמות י״ב:ט׳) לא תיכלון מיניה כד חי:

זיתי נקוף. כתב הר"ב ממתנות עניים הם. מסיים הר"ש כדתנן במסכת חלה פ"ג (משנה ט) ומ"ש הר"ב לפי שאין רגילין לעשות שמן מזיתי נקוף. מסיים הרמב"ם לפי שאי אפשר לדרוך או לטחון דבר מועט ע"כ. ובירושלמי תני ר' יהודה וכו'. מקום שנהגו להיות מוסקים זיתי נקוף והוא עני נאמן לומר שמן זה של זיתי נקוף הוא: