מסכת פאה - פרק ז - משנה ד

איזו היא עוללת. האמורה בתורה (שם) וכרמך לא תעולל:

כתף. השרביט האמצעי של האשכול מחוברים בו אשכולות קטנות הרבה, וכשהן שוכבים זה על זה כמשאוי שעל כתפו של אדם הוא נקרא כתף, וכשהן מפוזרים בשרביט אחד לכאן ואחד לכאן אין כאן כתף:

נטף. הן גרגרים של ענבים המחוברים בסוף השרביט שרגילים להיות תלוים שם ענבים הרבה, ועל שם שענביו נוטפות למטה נקרא נטף, ובלשון מקרא קורא לאשכול שאין לו לא כתך ולא נטף עולל, לפי שהוא לפני שאר האשכולות כעולל לפני האיש:

אם ספק. שנראים האשכולות הקטנות התלויות בשרביט כאילו שוכבות זו על זו ואין שוכבות יפה, דהשתא הוי ספק אם יש לה כתף אם לאו:

שבארכובה. יחור של זמורה שתלויין בה אשכולות הרבה והבוצר קוצצה, והיא נקראת ארכובה ופעמים שיש בה עוללות עם האשכלות:

נקרצת. נקצצת ונחתכת. ודוגמתו שנינו ביומא קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו. ובמקרא, (ירמיהו מ״ו:כ׳) קרץ מצפון בא:

גרגר יחידי. כגון אשכול שאין לו אשכולות קטנות שוכבות זו על זו אלא הגרגרים מחוברים בשרביט עצמו:

רבי יהודה אומר אשכול. דכתיב (ישעיהו י״ז:ו׳) ונשאר בו עוללות כנוקף זית שנים שלשה גרגרים. שנים שלשה גרגרים עוללות, יותר מכאן אשכול:

וחכמים אומרים עוללת. דלא חשיבי הגרגרים השוכבים זה על זה להקרא כתף. והלכה כחכמים:

אם ספק לעניים. [*כדתנן] סוף פרק ד'. ועיין מ"ש שם בס"ד:

עוללת שבארכובה. לשון הר"ב יחור של זמורה שתלויין בה אשכולות הרבה וכו'. פי' בזמורה תלויות אשכולות. ומ"ש והיא נקראת רכובה. פירוש היחור נקראת רכובה. מלשון ארכובה הנמכרת עם הראש בחולין פ"ד. ולשון הרמב"ם בחבורו פרק ד' הכריחני לפי' זה שכ"כ זמורה שהיה בה אשכול ובארכובה של זמורה עוללת. [*אבל נ"ל שהרמב"ם ר"ל שיש מקום בזמורה כמו קשירה והוא כעין ארכובה שברגל שבולט ג"כ כמו קשירה ושם רגיל להיות עוללות]:

אם נקרצת עם האשכול. דהוה כמו שבולת שראשה מגיע לקמה במ"ב פ"ה:

ר' יהודה אומר וכו'. [*פי' הר"ב שנים שלשה וכו'] יותר מכאן אשכול. וכגון שהגרגרים זה ע"ג זה ועשויין כעין כתף ונטף. ל' הר"ש: