מסכת פאה - פרק ב - משנה א

וְאֵלּוּ מַפְסִיקִין לַפֵּאָה. הַנַּחַל, וְהַשְּׁלוּלִית, וְדֶרֶךְ הַיָּחִיד, וְדֶרֶךְ הָרַבִּים, וּשְׁבִיל הָרַבִּים, וּשְׁבִיל הַיָּחִיד הַקָּבוּעַ בִּימוֹת הַחַמָּה וּבִימוֹת הַגְּשָׁמִים, וְהַבּוּר, וְהַנִּיר, וְזֶרַע אַחֵר. וְהַקּוֹצֵר לְשַׁחַת מַפְסִיק, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ מַפְסִיק, אֶלָּא אִם כֵּן חָרָשׁ:

אלו מפסיקין. בין שדה לשדה ויהיו נחשבים כשתי שדות, לענין שאם הניח פאה באחת מהן על חברתה לא עלתה לו לפאה, דכתיב (ויקרא י״ט:ט׳) פאת שדך שלא יניח פאה משדה לחברתה:

הנחל. נהר:

והשלולית. אמת המים שמחלקת שלל לאגפיה שאמות אחרות של מים שותות ממנה:

ודרך היחיד. ד׳ אמות:

ודרך הרבים. שש עשרה אמה, ומשום סיפא נקט לה דבעי למתני סיפא שכל אלו אין מפסיקין באילן, וקמ״ל דאפילו דרך הרבים שהיא רחבה ט״ז אמה אינה מפסקת באילן:

שביל הרבים ושביל היחיד. שביל זוטר טובא דשקיל כרעא ומנח כרעא. ואשמעינן דאפילו שביל דרבים אם הוא קבוע לימות החמה ולימות הגשמים, כלומר שמהלכין בו אפילו בזמן שהשדות זרועות בימות הגשמים מפסיק בין השדות הזרועות ואי לא לא מפסיק:

הבור. שדה שאינה זרועה. והאדמה לא תשם (בראשית מ״ז:י״ט) מתרגמינן וארעא לא תבור:

והניר. חרישה. כמו נירו לכם ניר (ירמיהו ד׳:ג׳):

וזרע אחר. כגון ששתי השדות זרועים חטים וביניהם קרקע זרוע מין אחר. ושיעור רוחב הבור והניר וזרע אחר כדי שלשה תלמים של מענית המחרישה:

והקוצר לשחת מפסיק. דקסבר כל לשחת לאו קצירה היא, דלא חשבינן לה אתחלתא דקצירה. שחת תבואה שלא הביאה שליש, וקוצרים אותה להאכיל לבהמות. ואין הלכה כרבי מאיר:

ואלו מפסיקין. ביש נוסחאות ל"ג בוי"ו אבל בנוסח שבירושלמי גרסינן בוי"ו:

והשלולית. לא זו אף זו קתני דזוטר מנחל. הר"ש:

ודרך הרבים. פי' הר"ב משום סיפא וכו' ולהכי תני דרך הרבים בתר דרך היחיד משום דסיפא דאדידיה מתניא הוי לא זו אף זו:

[*ושביל הרבים ושביל היחיד. פי' הר"ב ואשמעינן דאפי' שביל דרבים אם הוא קבוע וכו' ואי לא לא מפסיק דהא משום סיפא הוה זו ואין צ"ל זו והכא ברישא נמי לא צריכא למימרא אלא לאשמעי' דדוקא אם הוא קבוע וכו'. אבל ראיתי בס"א דגרסי שביל היחיד ושביל הרבים. וכן הגרסא במשנה דירושלמי]:

הקבוע בימות החמה וכו'. כתב הר"ש והשתא כולהו צריכי דמאי אמרת לתני דרך הרבים למימרא דאפי' לאילן אינו מפסיק ושביל היחיד דאפי' לזרעים מפסיק ולשתוק מכולהו אחריני א"כ הוה אמינא דרך [היחיד] דלא קביע גרע משביל היחיד דקביע ושביל הרבים דקביע עדיף להפסיק לאילן מדרך הרבים דלא קביע:

והבור. פי' הר"ב שדה שאינה זרוע וכ"כ הר"ש ומשמע מלשונם דהא חרושה מיהת הויא. וקשה דא"כ היינו ניר. והרמב"ם פי' בור הארץ שלא זרועה ולא נעבדה אבל נשארה שממה. וכן פי' הר"ב במשנה ח' פרק ב' דכלאים וסוף פ"ד. ומ"ש הר"ב כדי שלשה תלמים של מענית המחרישה עי' מ"ש בפ' ב' דכלאים משנה ו' בס"ד:

אלא א"כ חרש. [את] מקום הקרחה והוה ליה שדה ניר [לא] חרש לא דקוצר לשחת תחלת קצירה היא וכי גמר בישולייהו וקצר ליה לכוליה שדה כגומר קצירתו דמי ופאה אחת על הכל. לשון רש"י במנחות פרק ו' דף ע"א ע"ב ועי' מ"ש במ"ו פ"ג: