מסכת פאה - פרק ז - משנה ג

אֵיזֶהוּ פֶרֶט, הַנּוֹשֵׁר בִּשְׁעַת הַבְּצִירָה. הָיָה בוֹצֵר, עָקַץ אֶת הָאֶשְׁכּוֹל, הֻסְבַּךְ בֶּעָלִים, נָפַל מִיָּדוֹ לָאָרֶץ וְנִפְרַט, הֲרֵי הוּא שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת. הַמַּנִּיחַ אֶת הַכַּלְכָּלָה תַּחַת הַגֶּפֶן בְּשָׁעָה שֶׁהוּא בוֹצֵר, הֲרֵי זֶה גּוֹזֵל אֶת הָעֲנִיִּים, עַל זֶה נֶאֱמַר (משלי כב) אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלִים:

איזהו פרט. האמור בתורה (ויקרא י״ט:י׳) ופרט כרמך לא תלקט:

עקץ. חתך:

הוסבך בעלים. נקשר ונאחז בעלים ועל ידי כך נפל ונפרט:

הרי הוא של בעל הבית. שלא נפרט דרך בצירה:

המניח כלכלה בשעה שהוא בוצר. נותן סל תחת הענבים שיפול הפרט לתוכו:

הרי זה גוזל את העניים. דפרט בנשירתו זכו בו עניים קודם שיגיע לארץ:

אל תסג גבול עולים. מפורש לעיל בפרק ה׳:

[*עקץ. פי' הר"ב חתך ומסיים הר"ש (כמו) [צ"ל מלשון] עקוץ תאנה מתאנתי [ב"ק ע:] ול' הרמב"ם עוקץ הוא קצה הדבר ועשו ממנו שמוש פעל ואמרו עקץ ר"ל כרת העוקץ ע"כ]:

[*נפל מידו. בירושלמי ל"ג מידו וכן לא העתיק הרמב"ם בפ"ד מהל' מתנות עניים]: