מסכת פאה - פרק ג - משנה א

מַלְבְּנוֹת הַתְּבוּאָה שֶׁבֵּין הַזֵּיתִים, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, פֵּאָה מִכָּל אַחַת וְאֶחָת. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, מֵאֶחָד עַל הַכֹּל. וּמוֹדִים, שֶׁאִם הָיוּ רָאשֵׁי שׁוּרוֹת מְעֹרָבִין, שֶׁהוּא נוֹתֵן פֵּאָה מֵאֶחָד עַל הַכֹּל:

מלבנות. ערוגות מרובעות. ובשביל שעשויות כדפוסי הלבנות קרויין מלבנות:

שבין הזיתים. וה״ה לכל שאר אילנות. ונקט זיתים לאשמועינן דאפילו זיתים שחייבים בפאה לא מפסקי לב״ה, וכ״ש שאר אילנות שאין חייבין בפאה דפשיטא דלא מפסקי:

ב״ש אומרים פאה מכל אחד ואחד. מכל מלבן ומלבן, הואיל ועומדות הערוגות פסקי פסקי ואין מתערבין זו עם זו קסברי ב״ש דמפסקי זיתים. [אבל] היכא דראשי שורות מתערבים מזה לזה [מודו] דלא מפסקי. ובזמן שהאילנות מרוחקים זה מזה עד שבקרקע בית סאה שהוא נ׳ אמה על נ׳ אמה אין בו י׳ אילנות, מודים ב״ה שנותן פאה לכל מלבן ומלבן, דהואיל והאילנות מרוחקים נראין הדברים שלא בשביל האילנות נעשו המלבנות. ובזמן שהאילנות רצופים ויש עשר אילנות בפחות מבית סאה מודים בית שמאי שנותן פאה אחת על הכל, לא נחלקו אלא כשיש עשר אילנות בבית סאה:

[*מלבנות. פי' הר"ב בשביל שעשויות וכו' קרויין מלבנות ולקמן אכתוב טעם אחר בשם הר"ש:

מכל אחת ואחת. והר"ב העתיק מכל אחד ואחד וכן הוא במשנה דפוס בבלי וירושלמי וגירסא נכונה היא שאף ששם הרבים בלשון נקבה מלבנות עם כל זה שם הנפרד מלבן לשון זכר]:

ומודים בית שמאי לבית הלל. ואשכחן כהאי גוונא בפרק ה' דשביעית [משנה ד'] ובמשנה ט' פרק קמא דשבת [*ועוד אחרים] ואע"ג דאין הלכה כבית שמאי ולא נ"מ בהודאתם. וגדולה מזו בפרק ה' דתרומות משנה ד' דפליגי ר"א וחכמים אליבא דב"ש וכן בפ"ב דאהלות משנה ג' ועיין רפ"ק דשביעית:

ראשי שורות. לשון הר"ש למאי דפרשינן דמלבנות הם השורות קשה דהוה ליה למימר ראשי מלבנות. ויש לפרש דמלשון שדה הלבן [הוא] ע"ש כשמתבשלת התבואה מתלבנת ומלקטין אותה ולקמן דתנן נמי מלבנות הבצלים דרכן להלבין ירק שלהן כשמתבשלים ועוד אפרש דכל שדה [חוץ משדה האילן נקרא שדה] הלבן ע"ש שהחמה זורחת בהן ואין בהן צל כשדה האילן ע"כ: