מסכת פאה - פרק ה - משנה ח

הַמְעַמֵּר לְכֹבָעוֹת וּלְכֻמְסָאוֹת, לַחֲרָרָה וְלָעֳמָרִים, אֵין לוֹ שִׁכְחָה. מִמֶּנּוּ וְלַגֹּרֶן, יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה. הַמְעַמֵּר לַגָּדִישׁ, יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה. מִמֶּנּוּ וְלַגֹּרֶן, אֵין לוֹ שִׁכְחָה. זֶה הַכְּלָל, כָּל הַמְעַמֵּר לְמָקוֹם שֶׁהוּא גְמָר מְלָאכָה, יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה. מִמֶּנּוּ וְלַגֹּרֶן, אֵין לוֹ שִׁכְחָה. לְמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ גְמַר מְלָאכָה, אֵין לוֹ שִׁכְחָה. מִמֶּנּוּ וְלַגֹּרֶן, יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה:

לכובעות. לעשות מהן כמין כובע בראש, שכך היו רגילין לעשות עטרות של שבולין ולשום בראש:

לכומסאות. אינם גבוהים ובולטים למעלה ככובעות, אלא נכפפים למטה שאינו נראה כל כך, כמה דתימא (דברים ל״ב:ל״ד) הלא הוא כמוס עמדי:

ולחררה. קצר מעט ועמר, כדי לגלגל עיסה לעשות חררה קטנה ע״ג גחלים. פ״א יש שקוצרים התבואה ומגדישים אותה במקום אחד עד שתתאסף. ואז נושאים אותה למקום שדשים התבואה, ומקום הדישה נקרא גורן, ומה שמגדישים על גבי קרקע נקרא כובעות, כדמות כובע שמשימין בראש, ומה שמגדישים בחפירה בארץ נקרא כומסאות, לשון כמוס עמדי, ומה שמגדישים בעגולה כדמות אבן הרחים נקרא חררה, ע״ש שהחררה עגולה:

ולעמרים. עשה עמרים קטנים, וסופו לעשות משנים ושלשה עומר אחד:

אין לו שכחה. כלומר מה ששכח בשדה בשעה שמוליך לא׳ מן המקומות הללו אינו שכחה דכתיב (שם כט) כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה, מה קציר שאין אחריו קציר אף עמור שאין אחריו עמור, יצא אלו שיש אחריהן עמור:

ממנו ולגורן יש לו שכחה. המוליך מאחת מהמקומות הללו לגורן ושכח עומר באחת מן המקומות הללו, הוי שכחה:

המעמר לגדיש. ורוצה שישארו באותו מקום ושם ידוש אותם, יש לו שכחה:

ממנו ולגורן. ואם נמלך עליהם אח״כ ומוליכם למקום אחר לדוש אותם, אין לו שכחה:

[*לחררה. כתב הר"ב קצר מעט ועמר כדי לגלגל וכו'. כלומר שאין שיעורו אלא כדי וכו' ומשום הכי לא הוי שכחה שאין מניחים עומרים קטנים כאלו אלא מעמרים כמה כאלו ביחד ודנקט לגלגל לישנא דירושלמי הביאו הר"ש לחררה גלגל]: