מסכת פאה - פרק ד - משנה י

אֵיזֶהוּ לֶקֶט, הַנּוֹשֵׁר בִּשְׁעַת הַקְּצִירָה. הָיָה קוֹצֵר, קָצַר מְלֹא יָדוֹ, תָּלַשׁ מְלֹא קֻמְצוֹ, הִכָּהוּ קוֹץ וְנָפַל מִיָּדוֹ לָאָרֶץ, הֲרֵי הוּא שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת. תּוֹךְ הַיָּד וְתוֹךְ הַמַּגָּל, לָעֲנִיִּים. אַחַר הַיָּד וְאַחַר הַמַּגָּל, לְבַעַל הַבָּיִת. רֹאשׁ הַיָּד וְרֹאשׁ הַמַּגָּל, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, לָעֲנִיִּים. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לְבַעַל הַבָּיִת:

הנושר בשעת הקצירה. שבלים הנופלים בשעת הקצירה:

הכהו קוץ. כל היכא דנושר מחמת אונס אינו לקט, דכתיב (ויקרא י״ט:ט׳) ולקט קצירך, אין לקט אלא מחמת קציר:

תוך היד. אנשר קאי, כלומר תוך היד ונשר, תוך המגל ונשר, דהנושר מתוך היד ומתוך המגל לעניים. אבל הנושר מאחר היד מנדנוד ידו ומאחר המגל מכח תנועת המגל, לבעל הבית, דאין זה בדרך קצירה:

ראש היד. כשידו מלאה ויש שבלים בין ראשי אצבעותיו לפס ידו, הנושר משם, וכן הנושר מראש המגל:

רבי ישמעאל אומר לעניים. דדמי לתוך היד ולתוך המגל:

ורבי עקיבא אומר לבעל הבית. דמדמי ליה לאחר היד ולאחר המגל. והלכה כרבי עקיבא:

קצר מלא ידו תלש מלא קמצו. זה לשון הרמב"ם בפ"ד ממ"ע היה קוצר או תולש דבר שדרכו להתלש ואחר שקצר מלא זרועו או תלש מלא קמצו הכהו קוץ וכו'. התבאר שינוי לשון משנתינו. ומה ששינה עוד הרמב"ם לכתוב מלא זרועו לפי שכשקוצר במגל מקבץ בידו אחרת מלא ידו. ולפעמים מלא זרועו. אבל כשתולש אי אפשר אלא בקומץ ידו כי לא בזרוע יגבר איש לתלוש:

של בעל הבית. כלפי עני קוראהו בעל הבית. אע"ג דיותר נכון היה למתני בעל השדה ואולי דנקטיה סירכא דרפ"ק דשבת העני בחוץ ובעה"ב בפנים:

תוך היד ותוך המגל. ל' הר"ב אנשר קאי כלומר תוך היד ונשר תוך המגל ונשר. ר"ל תוך היד קאי אנשר וכאילו תני תוך היד ונשר. וכן נמי תוך המגל כאילו תני תוך המגל ונשר:

אחר היד. פי' הר"ב מנדנוד ידו. ר"ל שמה שיפול מחמת נדנוד היד ויפול לאחורי היד הרי הוא אונס. וכן מחמת נדנוד המגל ויפול אחורי המגל גם הוא אונס:

ראש היד. ל' הר"ב כשידו מלאה ויש שבלים בין ראשי אצבעותיו לפס ידו כלומר במקום שראשי אצבעותיו מונחים על פס היד. ואין זה תוך היד גם אין זה אחר היד: