מסכת פאה - פרק ה - משנה ו

הַמּוֹכֵר אֶת שָׂדֵהוּ, הַמּוֹכֵר מֻתָּר וְהַלּוֹקֵחַ אָסוּר. לֹא יִשְׂכֹּר אָדָם אֶת הַפּוֹעֲלִים עַל מְנָת שֶׁיְּלַקֵּט בְּנוֹ אַחֲרָיו. מִי שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ אֶת הָעֲנִיִּים לִלְקֹט, אוֹ שֶׁהוּא מַנִּיחַ אֶת אֶחָד וְאֶחָד לֹא, אוֹ שֶׁהוּא מְסַיֵּעַ אֶת אֶחָד מֵהֶן, הֲרֵי זֶה גּוֹזֵל אֶת הָעֲנִיִּים. עַל זֶה נֶאֱמַר (משלי כב) אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלִים:

המוכר שדהו. שמכר לו שדה וקמתה. אבל מכר את הקמה בלבד ושייר השדה לעצמו, שניהם אסורים בלקט שכחה ופאה, שאצל זה אני קורא שדך ואצל זה אני קורא קצירך:

המוכר מותר. בלקט שכחה ופאה אם הוא עני:

על מנת שילקט בנו אחריו. שע״י כן הפועל מנכה לו מן השכירות, ונמצא פורע חובו משל עניים:

אל תסג גבול עולים. כלומר אל תקרי עולם אלא עולים, אית דמפרשי אלו עולי מצרים שלא תשנה האזהרות שבתורה שנתנה ליוצאי מצרים, ואית דמפרשי עולים אלו בני אדם שירדו מנכסיהם, וקרי להו עולים לשון כבוד, כדרך שקורין לעור סגי נהור:

אל תסג גבול עולים. לשון הר"ב אל תקרי עולם אלא עולים. וכתב הרמב"ם וזה על דרך הדרש ומעיקרי לשון הקדש כי אותיות המשך והנוח יתחלפו קצתם עם קצתם והם נופלות מן הכתיבה להקל ע"כ. וכתב בעל יפה מראה שהוזקקו רז"ל לזה משום דק"ל מאי קמ"ל מצוה המפורשת בתורה לא תסיג גבול (דברים י״ט:י״ד) אמנם לפי זה ניחא שהודיענו שלא ישנה ממה שגבלו רבותינו על פי הקבלה איזהו לקט ואיזהו אינו ע"כ. ומ"ש עוד הר"ב וי"מ עולים אלו בני אדם שירדו מנכסיהם. שני הפירושים פליגי בהו אמוראי בירושלמי ונ"ל פלוגתייהו משום דתרי קראי כתיבי במשלי חד בסי' כ"ב וחד בסי' כ"ג ומאן דדריש פי' קמא נסיב לקרא קמא דסיומיה אשר עשו אבותיך והיינו עולי מצרים ומאן דדריש פירוש תניין נסיב לקרא תניין דסיומיה ובשדי יתומים אל תבא. ויתומים עניים קרויין בכתוב כדכתיב לגר וליתום וכמו שאפרש בס"ד בפרק ו' משנה ה':