מסכת פאה - פרק ז - משנה ח

משנודעו העוללות. שניכר מה הוא עוללת ומה הוא אשכול:

העוללות לעניים. שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו:

יתנו שכר גדולן להקדש. מה שמשביחין כל שעה בתוך קרקע של הקדש. והלכה כרבי יוסי:

בעריס. כרם שהגפנים שלה מודלות על גבי כלונסות ועצים, לשון אף ערשנו רעננה (ש״ה א):

כל שאינו יכול לפשוט. כלומר לאחר שעבר מעליה, אם במקום שנזכר אינו יכול לפשוט ידו וליטול קרינא ביה לא תשוב לקחתו (דבריפ כד):

אבל רוגליות. הגפנים העומדים על גבי קרקע שדורכים עליהם ברגל:

משיעבור ממנה. הוי שכחה דכל גפן וגפן מן הרוגליות חשיבא כאומן בפני עצמו, ואסור לשוב מאומן לאומן:

העוללות לעניים. לשון הר"ב שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. ירושלמי ותוספתא. ואע"ג דר"ע שהלכה כמותו מחבירו אמר לעיל שאין לעניים בעוללות קודם לבציר איכא למימר דאע"ג דאין לעניים לבא לכרם לקחת העוללות קודם שיבצור הבעל הבית מ"מ ס"ל נמי כיון שנודעו שהן עוללות גם לבעל הבית אין לו בהן כלום ואינו יכול להקדישן:

רבי יוסי אומר יתנו שכר גידוליו להקדש. ותנא קמא סבר דאין צריך ליתן כיון דכבר נתחייב הכרם בעוללות הר"ש. [*ואפי' הכי פסקו הר"ב והרמב"ם כר"י משום דאמרינן בירושלמי מעשה היה והורו כר"י]:

משיעבור הימנה. פירש הר"ב דכל גפן וגפן מהרוגליות חשיבא אומן. ואסור לשוב מאומן לאומן. ופירוש אומן שורה כדלעיל פרק ד' משנה ה'. ותמיהני דהא קיי"ל במשנה ג' פרק ו' דכשדולג ועובר הוה בבל תשוב. ולא משמע מאומן לאומן אלא אף באומן עצמה. וכן נראין דברי הרמב"ם בחבורו בהלכות מתנות עניים פרק ה' פיסקא י' י"א וכ"ו. אבל לשון הירושלמי שכל רוגלית ורוגלית אומן בפני עצמו. והר"ש מסיים בו ואסור לשוב מאומן לאומן. ואי לא מסתפינא אסיים בו בלשון אחר. ואסור לשוב באומן כשעבר הימנו: