מסכת פאה - פרק ח - משנה ט

מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ חֲמִשִּׁים זוּז וְהוּא נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בָּהֶם, הֲרֵי זֶה לֹא יִטֹּל. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִטֹּל וְנוֹטֵל, אֵינוֹ נִפְטָר מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁיִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת. וְכָל מִי שֶׁצָּרִיךְ לִטֹּל וְאֵינוֹ נוֹטֵל, אֵינוֹ מֵת מִן הַזִּקְנָה עַד שֶׁיְּפַרְנֵס אֲחֵרִים מִשֶּׁלּוֹ, וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה' וְהָיָה ה' מִבְטַחוֹ (ירמיה יז). וְכֵן דַּיָּן שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ לֹא חִגֵּר, וְלֹא סוּמָא, וְלֹא פִסֵּחַ, וְעוֹשֶׂה עַצְמוֹ כְּאַחַד מֵהֶם, אֵינוֹ מֵת מִן הַזִּקְנָה עַד שֶׁיִּהְיֶה כְּאֶחָד מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז) צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף. וְכָל דַּיָּן שֶׁלּוֹקֵחַ שֹׁחַד וּמַטֶּה אֶת הַדִּין, אֵינוֹ מֵת מִן הַזִּקְנָה עַד שֶׁעֵינָיו כֵּהוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג) וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וְגוֹ':

סְלִיק מַסֶּכֶת פֵּאָה

מי שיש לו חמשים זוז וכו׳ דחמשין דעבדין טבין כמאתים דלא עבדין:

וכל מי שצריר ליטול ואינו נוטל וכו׳ כגון שדוחק עצמו במלאכה ומסתפק במעשה ידיו כדי שלא יתפרנס מאחרים. אבל אם אין מעשה ידיו מספיקין לו ומסגף עצמו בחיי צער קרובין למיתה על זה אמרו כל הצריך ליטול ואינו נוטל הרי זה שופך דמים ואסור לרחם עליו על נפשיה לא חייס כל שכן על אחרים:

אינו מת מן הזקנה. לעיל תנא אינו נפטר מן העולם משום דלעיל דאין צריך ליטול ונוטל וזה לפי שחושש שלא יהיה לו פרנסה כל ימי חייו לכך אומר במדת עונש שאינו נפטר מן העולם כי שנים רבות לא יחיה וגם כי ימות אינו נפטר וכו'. והכא דצריך ליטול ואינו נוטל ובטחונו בקונו לכך אומר במדת שכרו שיזקין ושאינו מת מן הזקנה וכו'. ויש ספרים גורסין בתרווייהו אינו מת מן הזקנה. וכן העתיק הרמב"ם בסוף הלכות מתנות עניים:

עד שיפרנס אחרים. כתב הר"ב אבל אם אין מעשה ידיו מספיקין וכו' אסור לרחם עליו. כך מיישב הר"ש אליבא הירושלמי וצריך לפרש אסור לרחם עליו בלב קאמר דאי ליתן לו הא אמרן דאינו רוצה ליטול. ובספר יפה מראה כתב דרוצה לומר לבקש תחבולות להמציא לו ממון דרך הלואה וכיוצא בזה:

וכן דיין שדן דין אמת לאמתו. ובגמרא פרק קמא דשבת (דף י) כל דיין שדן דין אמת לאמתו כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. וז"ל הב"י בריש טור חושן משפט. כתבו התוס' לאפוקי דין מרומה ע"כ. ונראה דבתיבת אמת הוי סגי ומאי לאמתו. וי"ל דאע"פ שידון הדיין דין אמת אם מצטרף לזה אהבת הדיין לזכאי או שנאתו לחייב לא הוי לאמתו עכ"ל. ורבינו בספר גור אריה בפרשת יתרו כתב ולי היה נראה שכך פירושו לאפוקי דין שודא דדייני שהדבר הזה אינו תולה באמת רק באומד ובמחשבה ואין זה לאמתו. וכן אם דן דין של שיקול הדעת כגון דפליגי תרי תנאי או תרי אמוראי וסוגיא דעלמא כחד אזלא והדיין פסק כך אין זה שפסק דין לאמתו דהא לא ידע שהאמת הוא כך רק סוגיא דעלמא כך הוא ולא נקרא דיין שדן דין אמת לאמתו שזה לא הוי רק כאשר פסק דין אמת ברור. ופי' זה אמת ברור עכ"ל. ושני הפירושים אינו עולים ומתיישבים אלא לגמ' דשבת אבל למשנתנו דמייתי לה מקרא דוהיה ה' מבטחו לא שייכי. לכך נ"ל דמשנתנו לאמתו ולא לשוחדו קאמרה והיינו והיה ה' מבטחו אינו מצפה לתשלום גמול. וכן קרא דכי השוחד יעור דמייתי לה בסיפא דמתני' מפרש רש"י בפ' משפטים לענין לשפוט אמת. ולפי זה וכל דיין שלוקח שוחד ומטה את הדין דתנן היינו אפי' לזכות הזכאי. ושפיר קרי ליה נטייה כיון שאינו פוסק מצד דרך האמת אלא מצד השוחד. [*ועוד מצאתי להתוס' פ' קמא דבבא בתרא דף ח שכתבו אמת לאפוקי דין מרומה שאין מחתכין אותו וכו' לאמתו שלא יטו את הדין:

ולא פסח. פירוש בשתי רגליו כענין שנאמר במפיבושת (שמואל ב ד׳:ד׳) נכה רגלים וגו' ויפסח:

שנאמר צדק צדק תרדוף. ויש ספרים גורסים שנא' (משלי י״א:כ״ז) ודורש רעה תבואנו ואומר צדק צדק תרדוף. ונראה דדורש רעה ראיה על מי שאינו חגר וכו' וצדק צדק ראיה על כל דיין וכו':

וכל דיין שלוקח שוחד וכו'. להכי הכניס בבא דכל מי שאינו חגר כו' בין וכן דיין וכו' לוכל דיין וכו' כדי ללמוד ממי שאינו חגר וכו' ועושה עצמו כן וכו' על וכל דיין דהכי נמי דיין שלוקח שוחד ועושה עצמו כאילו אינו רואה האמת ומחייב הזכאי וה"ה נמי כשמזכה הזכאי מחמת השוחד שג"כ אינו רואה האמת במה שהוא אמת ולפיכך עיניו כהות:

[*שנאמר כי השוחד וכו'. עיין מה שכתבתי בסוף מסכת ידים]:

סליק מסכת פאה ונתחיל מס' דמאי בס"ד