מסכת פאה - פרק ז - משנה ו

כֶּרֶם רְבָעִי, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין לוֹ חֹמֶשׁ, וְאֵין לוֹ בִעוּר. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, יֶשׁ לוֹ. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יֶשׁ לוֹ פֶרֶט וְיֶשׁ לוֹ עוֹלְלוֹת, וְהָעֲנִיִּים פּוֹדִין לְעַצְמָן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כֻּלּוֹ לַגַּת:

כרם רבעי. הנוטע כל עץ מאכל, בשנה הרביעית מעלה הפירות לירושלים ואוכלם שם בקדושת מעשר שני, או פודה אותם ומעלה הדמים לירושלים דכתיב (ויקרא י״ט:כ״ד) ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הילולים, ודרשינן הלולים כמו חלולים, אמר רחמנא אחליה והדר אכליה:

בית שמאי אומרים אין לו חומש. אף על פי שטעון פדיון כמעשר שני אין הבעלים מוסיפים את החומש דלא כתבה תורה בו חומש:

ואין לו ביעור. אינו חייב לבערו מן הבית בערב פסח של רביעית ושל שביעית כשמבער המעשרות כדכתיב (דברים כ״ו:י״ג) בערתי הקדש מן הבית:

ובית הלל אומרים יש לו חומש ויש לו ביעור. בית הלל ילפי קדש קדש ממעשר, מה מעשר יש לו חומש ויש לו ביעור אף כרם רבעי יש לו חומש ויש לו ביעור, ובית שמאי לא ילפי קדש קדש ממעשר:

יש לו פרט ויש לו עוללות. דכחולין חשבי ליה:

והעניים פודין לעצמן. מן הפרט והעוללות שלקטו, ואוכלים אותן במקומן ומעלין הדמים לירושלים:

ובית הלל אומרים כולו לגת. משום דילפי ממעשר וסברי להו מעשר שני ממון גבוה הוא הלכך אין לעניים חלק בו, ודורכים העוללות עם שאר היין והבעלים מעלים הכל לירושלים:

כרם רבעי. עיין בריש מסכת פרה ומ"ש שם בס"ד. ומ"ש הר"ב הנוטע כל עץ מאכל וכו' ואנן כרם תנן. הא מייתי הר"ש גמ' בר"פ כיצד מברכין (ברכות לה.) ר' חייא ור"ש בר' חד תני כרם רבעי דאין רבעי נוהג אלא בכרם וחד תני נטע רבעי דנוהג רבעי בכל אילנות ע"כ. ובפ"ה דמסכת מעשר שני בתלת מתניתין קמייתא תנן כרם וברביעית תנן נטע והרמב"ם בחבורו פ"ט מהל' מעשר שני פסק כמ"ד נטע רבעי וכן נראין עוד דברי הר"ב במשנה ב' פ"ה דמע"ש כמו שאכתוב שם בס"ד [*וכ"כ עוד בהדיא במשנה ה' פ"ד דעדיות גם הרמב"ם בפירושו שם. [ומ"ש] ודרשינן הלולים כמו חלולים כדאמר בירושלמי לא מתמנעים רבנן בין ה' לח'. והטעם שהם ממוצא אחת. ומ"ש הר"ב אמר רחמנא אחליה והדר אכליה בר"פ כיצד מברכין ופירש רש"י הוציאהו לחולין על ידי פדיון ע"כ. והר"ש כתב אחליה לקדושתיה והדר אכליה]:

וב"ה אומרים וכו'. ל' הר"ב ילפי קדש קדש ממעשר וכו'. דבכרם רבעי כתיב (ויקרא י״ט:כ״ד) קדש הלולים לה'. ובמעשר (שם כז) קדש לה'. וא"ת למה לן הלולים למשמע דאחליה והדר אכליה תיפוק ליה מהך גזירה שוה. וי"ל דאי מג"ש לא הוה ידעינן דפדיון רבעי נוהג אלא בזמן שמעשר שני נוהג ולא בשנה שלישית [וששית] א"נ ה"א מאי חזית [*דגמרת ממעשר נילף משביעית שתופס דמיו אבל מאחר] דגמרי מהלולים שאינו תופס דמיו גמר ממעשר תוספות קדושין דף נד ע"ב וכ"כ הר"ש:

ובית הלל אומרים כולו לגת. לשון הר"ב ודורכין העוללות וכו' והבעלים מעלין הכל לירושלים ומסיים הרמב"ם בפרק ט' מהלכות מעשר שני או נפדה ויעלו הדמים ויאכלו בירושלים כמעשר ע"כ. ולב"ש תנן פודין והוא הדין נמי מעלין היין או הפירות עצמן. ויראה לי דלהכי נקטו בית הלל כולו לגת. כלומר ובלאו הכי כשהן עוללות דלעניים אין בעל הבית חייב לבצור אותן. וכמו שכתב הרמב"ם בפרק ד' ממ"ע. ואולי שמזה יצא לו. כי לא פירש לנו בכ"מ מאין לו: