תלמוד - נדרים לו א

אם היה כהן . המדיר: יזרוק עליו דם חטאתו ודם אשמו . קתני סתם דמשמע כל חטאות ואשמות ואע"ג דלא מחוסרי כפרה נינהו: לא לעולם שלוחי דידן נינהו ומאי דם חטאתו ודם אשמו דקתני חטאתו של מצורע כו'. דהיינו מחוסרי כפרה וכו' וה"ה לגדול: מזידין חייבין . לשלם קרבן לבעלים: אלא מעתה . יביא אדם אפי' חטאת חלב על חבירו שכן מביא קרבן על אשתו שוטה דמשמע כל קרבנות שהוא חייבת אפי' אם אכלה חלב: ומתרץ רבי יוחנן אשתו שוטה היכי דמי שתהא מחויבת קרבן אי דאכלה כו': לתקוני שויתיך . שליח ולא לעוותי: אמרי . לעולם שלוחי דידן נינהו ולהכי פיגולו פיגול: לא יחשב לו . פיגול יהיה מכל מקום: אלא מעתה . יביא אדם אפי' חטאת חלב על חבירו שכן מביא קרבן על אשתו שוטה דמשמע כל קרבנות שהוא חייבת אפי' אם אכלה חלב: ומתרץ רבי יוחנן אשתו שוטה היכי דמי . שתהא מחויבת קרבן אי דאכלה כו': פסול . הקרבן דהואיל ונדחה כשנשתטית דלאו בת קרבן היא ידחה התם נמי גבי אשה הואיל ונדחית בשעת אכילה נדחית מהכל ואין אדם מביא קרבן חלב על אשתו שוטה וליכא למירמא מהכא וכי קאמינא דלר' יהודה הא דמביא קרבן על אשתו שוטה כגון זבה או יולדת או מצורעת: וקפריך תו יביא אדם כו' . אלמה אמר ר' אלעזר הפריש פסח על חבירו שלא מדעתו כו': אמר רבי זירא שה לבית אבות . דמשמע אדם מביא פסח ושוחט על בניו ועל בנותיו הקטנים: לאו דאורייתא הוא . להכי הפריש פסח על חבירו לא עשה ולא כלום: וממאי . דלאו דאורייתא הוא מדתנן וכו': ואי אמרת שה לבית אבות . דאדם שוחט על בניו הקטנים דאורייתא: על בישרא קאי ומזכי להו . כלומר היאך יכול זה לזכות את אחיו מאחר שנשחט והא תנן (פסחים פט.) נמנין ומושכין ידיהן עד שישחט אלא אזמוני להו לאחר שחיטה לאו דאורייתא והך משנה משמע דבבניו קטנים מיירי: אלא . הואיל ולאו דאורייתא הוא למה ליה לאבוהון למימר הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם לירושלים כדי לזרזן במצות: תניא נמי הכי . כדי לזרזן קאמר מדקאמר בנים שפלים ולא קאמר ובנים לא יצאו ידי חובתן מכלל דלא מחייבי מדאורייתא אלא לזרזן קאמר:

אם היה כהן . אותו המדיר ממנו זורק חטאתו ואשמו דמשמע ליה דמיירי בחטאת חלב ודם אלמא שלוחי דרחמנא נינהו וה''ה דמצי לאותובי ממתני' חטאות ואשמות: אמאי פיגולו פיגול לימא לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי: אלמה אמר ר' אלעזר הפריש חטאת חלב וכו' . תימה מדרבי יוחנן גופיה תיקשי דהכל צריכין דעת וצ''ע וי''ל דמצינן למימר דר' יוחנן מיירי בכהן המקריב שצריך דעת בעלים: שוטה לאו בת קרבן היא . והא דאמר לעיל זאת תורת היולדת בין פיקחת בין שוטה מיהו איהו לא מצי מייתי: יביא אדם פסח על חבירו שכן אדם מביא קרבן על בניו כשהן קטנים וכו' אמר רבי זירא שה לבית לאו דאורייתא הוא . כלומר דקטנים אינם צריכים למנות דאם אוכלין מן הפסח לא הוי כנאכל שלא למנוייו דלא אסר רחמנא אלא להנהו דאיתנהו במצות תכוסו אבל אותם דלא שייך בהו לא מיירי מידי דהוה אנשים דרשות הן שאע''פ שאין חייבות בפסח מותרות לאכול ממנו ואינו נקרא שלא למנוייו וכן בקטנים: על בישרא קאי ומזכה להון . בתמיה כלומר לאחר שחיטה יכול להמנותם והא תנן (פסחים דף פט.) מושכין ידיהן עד שישחטו אבל לאחר שחיטה לא אלמא דהמנאת קטנים לאו דאורייתא ובניו דקטנים מיירי: בקטנים למה לי למימר להו . כיון דלא המנום. לזרזן: