מסכת בכורות - פרק ט - משנה ד

הַכֹּל נִכְנָס לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר, חוּץ מִן הַכִּלְאַיִם, וְהַטְּרֵפָה, וְיוֹצֵא דֹפֶן, וּמְחֻסַּר זְמָן, וְיָתוֹם. אֵיזֶהוּ יָתוֹם, כּל שֶׁמֵּתָה אִמּוֹ אוֹ שֶׁנִּשְׁחָטָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, אֲפִלּוּ נִשְׁחֲטָה אִמּוֹ וְהַשֶּׁלַח קַיָּם, אֵין זֶה יָתוֹם:

הכל נכנס לדיר להתעשר. הכל לאתויי רובע ונרבע ומוקצה שהפרישוהו להקריבו לעבודה זרה, ונעבד שעבדו הבהמה עצמה ואתנן זונה ומחיר כלב וטומטום ואנדרוגינוס. שכל אלו אע״פ שהם פסולים לקרבן נכנסין לדיר להתעשר, דכיון דלא הקפידה תורה בבעל מום לגבי מעשר כדכתיב (ויקרא כ״ז:ל״ג) לא יבקר בין טוב לרע, לא הקפידה נמי בכל הנך פסולין:

חוץ מן הכלאים והטרפה ויוצא דופן כו׳ דת״ר שור או כשב (שם כ״ב) פרט לכלאים, דהיינו הבא מתיש ורחל. או עז, פרט לנדמה, שבא מאיל ורחל ודומה לעז. כי יולד, פרט ליוצא דופן. והיה שבעת ימים, פרט למחוסר זמן. תחת אמו, פרט ליתום שמתה אמו כשילדתו. דכל הני פסולים לקדשים. ומעשר בהמה יליף מקדשים בגזירה שוה, נאמר כאן (שם כ״ז) תחת השבט, ונאמר להלן תחת אמו. מה להלן פרט לכל השמות הללו, אף כאן פרט לכל השמות הללו. וטריפה נמי אינה נכנסה לדיר להתעשר, דכתיב (שם) כל אשר יעבור, פרט לטריפה שאינה עוברת, כגון שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה, שהיא אחת מן הטרפיות, וה״ה לכל שאר מיני טרפיות:

והשלח קיים. העור קיים. תרגום והפשיט, וישלח:

אין זה יתום. לפי שיש מקומות שכשהבהמה מתה מחמת לידה מפשיטין אותה ומלבישים בעורה את החיה [את] הולד כדי שיתחמם, ומעלי ליה כאילו היתה אמו חיה. ואין הלכה כר׳ יהושע:

הכל נכנס לדיר להתעשר. כתב הר"ב הכל לאתויי רובע ונרבע כו'. ואע"ג דלא חזו להקרבה יאכלו במומן לבעלים רש"י. ובגמ' דכתיב (ויקרא כ"ב) כי משחתם בהם מום בם לא ירצו לכם. ותנא דבי ר' ישמעאל. כל מקום שנא' בו השחתה אינו אלא דבר ערוה ועבודה זרה דבר ערוה דכתיב (בראשית ו') כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ עבודה זרה דכתיב (דברים ד') פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל. וכל שהמום פוסל בו. דבר ערוה ועבודה זרה פוסלין בו. וכל שאין המום פוסל בו. אין דבר ערוה ועבודה זרה פוסלין בו [דהא אקשינהו רחמנא למום דכתיב כי משחתם בהם מום בם] רובע ונרבע דבר ערוה. מוקצה ונעבד עבודה זרה. ואתנן דבר ערוה. ומחיר אתקש לאתנן. טומטום ואנדרוגינוס קסבר ספיקא הוא [אי זכר אי נקבה הלכך ממ"נ מיעשרי]. וק"ל דבספ"ו פסק הר"ב כחכמים. דאמרי בריה בפני עצמו הוא. וכ"כ במשנה ו' פ"ח דיבמות. והשתא אין כאן ממ"נ. ואין לפרש דבריה היינו שלא הכריעו. ומ"מ ספק הוי. כמ"ש בשם התוס' ברפ"ב דזבים. דא"כ אמאי [תנן בספ"ו שהוא] נגזז ונעבד. אלא ודאי בריה ממש ס"ל לחכמים. ואפשר דאין הכי נמי דלהלכתא אין אנדרוגינוס בכלל הכל דתנן ואינו נכנס לדיר להתעשר ואין למדין מן הכללות. אפילו במקום שנאמר בהן חוץ. אלא דקשיא דהרמב"ם בחבורו ה"ל לכתוב ולפרוט האנדרוגינוס בהדי הנך דמפיק מכללא דנכנסין. וצ"ע:

חוץ מן הכלאים וכו'. כתב הר"ב דת"ר שור או כשב פרט לכלאים כו'. או עז פרט לנדמה. ובכ"מ דחשבינן במשנה [כלאים] רגיל לדלג נדמה כאילו הוא בכלל כלאים. תוס' ועיין לקמן:

ויתום. תימה דכיון דמקדשים ילפינן אמאי לא תנן ליה בשום דוכתא לא ברפ"ח ובמשנה ב' פי"ד דזבחים ולא בספ"ב ורפ"ו דתמורה. ולמאי דלא קחשיב בהו נדמה. איכא למימר דתני ושייר נדמה. ושייר נמי יתום. וקשיא אדהכא דמאי שייר דשייר נדמה. והרמב"ם בפ"ג מהא"מ העתיק הברייתא דכתב הר"ב הכא. וכתב נמי תחת אמו פרט ליתום. ובההוא פירקא כתב המקדיש רובע ונרבע וכו' והשיגו הראב"ד מאי טעמא לא תני יתום. וכתב הכ"מ שהר"י קורקוס תירץ דיתום הוי בכלל יוצא דופן. דכיון שנולד אחר שנשחטה אמו [דהרמב"ם והראב"ד נקטי לזה והשמיטו למתה. וכבר השיגו הכ"מ בזה] אין זו לידה. וכך אמרו בפ"ב דחולין. [דף ל"ח ע"ב] אי דמתה אמיה והדר ילדתיה מכי יולד נפקא. וכתב רש"י דהיינו יוצא דופן ושם העמידו הפסוק בזה פירש למיתה וזה פירש לחיים. ומשום דקי"ל דא"א לצמצם [כמ"ש לעיל פ"ב משנה ו'] השמיטו רבינו עכ"ל הכ"מ. ואולי דמש"ה נמי לא קפיד תנא למתניה בכולי דוכתי דכיון דא"א לצמצם. אין לנו יתום אלא כולהו מפסלי לגבן משום יוצא דופן. ואלא מיהת בחד דוכתא דהיינו הכא תנייה משום דהא איתא עכ"פ. ומש"ה לא תני ליה בחדא מדיני קדשים דא"כ ה"ל למתני בכלהו דשוין הן דכולהו בקדשים איירי. אלא תני לה הכא במעשר ובכולהו דקדשים לא תנייה משום דליתיה לגבי דידן דא"א לצמצם. וקשיא לי על הראב"ד דלא על הרמב"ם תלונתו. אלא על משניות דזבחים ותמורה ואההיא ברייתא שממנה העתיק הרמב"ם. ויראה לי דאה"נ שכך היא השגתו והיינו דכתב מ"ט לא תני. ואילו על הרמב"ם תלונתו לא הל"ל בלשון תני:

[*והשלח. עיין בפי' משנה ו' פרק ה' דמכשירין]:

אין זה יתום. כתב הר"ב שיש מקומות כו'. ומלבישים בעורה את החיה את הולד כך הגהתי דבברייתא תני את החיה. ופירש"י זה הולד ומסיים רש"י דכיון דהעור מהני לולד דומה כמי שאמו קיימת: