מסכת בכורות - פרק א - משנה ב

פָּרָה שֶׁיָּלְדָה כְּמִין חֲמוֹר, וַחֲמוֹר שֶׁיָּלְדָה כְּמִין סוּס, פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר פֶּטֶר חֲמוֹר פֶּטֶר חֲמוֹר, שְׁנֵי פְעָמִים, עַד שֶׁיְּהֵא הַיּוֹלֵד חֲמוֹר וְהַנּוֹלָד חֲמוֹר. וּמָה הֵם בַּאֲכִילָה. בְּהֵמָה טְהוֹרָה שֶׁיָּלְדָה כְּמִין בְּהֵמָה טְמֵאָה, מֻתָּר בַּאֲכִילָה. וּטְמֵאָה שֶׁיָּלְדָה כְּמִין בְּהֵמָה טְהוֹרָה, אָסוּר בַּאֲכִילָה, שֶׁהַיּוֹצֵא מֵהַטָּמֵא, טָמֵא. וְהַיּוֹצֵא מִן הַטָּהוֹר, טָהוֹר. דָּג טָמֵא שֶׁבָּלַע דָּג טָהוֹר, מֻתָּר בַּאֲכִילָה. וְטָהוֹר שֶׁבָּלַע דָּג טָמֵא, אָסוּר בַּאֲכִילָה, לְפִי שֶׁאֵינוֹ גִדּוּלָיו:

פרה שילדה כמין חמור וחמור שילדה כמין סוס פטור. אי תנא פרה שילדה כמין חמור ולא תנא חמור שילדה כמין סוס, הוה אמינא פרה שילדה כמין חמור הוא דפטור משום דלא דמו אהדדי כלל, דהא יש לה קרנים והא אין לה קרנים, הא פרסותיה סדוקות והא פרסותיה קלוטות, אבל חמור שילדה כמין סוס, אימא חמור אדום הוא ולחייב. ואי תנא סיפא ולא תנא רישא, הוה אמינא חמור שילדה כמין סוס הוא דפטור משום דסוס לא קדוש בבכורה, אבל פרה שילדה כמין חמור דתרוייהו קדשי בבכורה אימא ליחייב, צריכי:

פטר חמור פטר חמור שני פעמים. חד בקדש לי כל בכור, וחד בראה אתה אומר אלי:

מהו באכילה. כלומר בהמה שאין היולדת דומה לנולד מהו באכילה:

שהיוצא מהטמא טמא. ודבש דבורים וצרעין מותר ולא מקרי יוצא מן הטמא, לפי שאין ממצות אותו מבשרן אלא מכניסות אותו לגופן, שאוכלות מפרחי האילנות ומהן נעשה הדבש. וחלב האדם מותר כשפירש, אבל לינק משדי האשה אסור. וכל שאר חלב של בהמה וחיה טמאה, הוי יוצא מן הטמא ואסור:

דג טמא שבלע דג טהור. אע״ג דלא חזינן ליה שבלע, כיון דרוב דגים משריצים במינן, כמו שבלע בפנינו דמי:

וחמור שילדה. עי' מ"ש במ"ד פ"ה דב"מ:

[*שילדה כמין סוס. והרא"ש ז"ל דייק מדקתני לקמן ומה הם באכילה ול"ג ומה הוא. וכן מדקתני לקמן וטמאה שילדה כמין בהמה טהורה אסורה באכילה אלמא דברישא איירי נמי בכה"ג. והלכך הגי' שילדה כמין פרה. ומה שנכתב בספרים שילדה כמין סוס. אגב שיטפיה דברייתא הוגה ג"כ במשנה בספרים. ובברייתא תנא כמין סוס לאשמועינן כו'. ע"כ. והצריכותא שכתב הר"ב אינה בסוגיא אמתניתין אלא אברייתא. ומיהו גירסת הר"ב מהו:

כמין סוס. כתב הר"ב אימא חמור אדום הוא ומסיים רש"י סתם סוסים אדומים הם]:

עד שיהא היולד חמור והנולד חמור. עיין בפ"ב משנה ה':

היולד. האם. רש"י:

[*ומה הם באכילה. והר"ב העתיק מהו ולעיל כתבתי בחילוף הנוסחאות האלו. ובתוספות יש ט"ס בזה]:

בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה מותר באכילה כו'. דת"ר אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה. (ויקרא י"א) יש לך שהוא מעלה גרה ומפריס פרסה ואי אתה אוכלו ואיזה זה טהור שנולד מן הטמא. או אינו אלא טמא הנולד מן הטהור. ומאי ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה. [ה"ק] דבר הבא ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה לא תיכול ת"ל גמל טמא הוא הוא טמא ואין טמא הנולד מן הטהור טמא אלא טהור. והא דקתני שהיוצא כו' סימנא בעלמא דלא תחליף לך [גרסתך(בשכחה)] [במשנה] דלא תימא זיל בתרי' דידי' והאי טהור מעליא הוא. והאי (טהור) [טמא] מעליא הוא אלא זיל בתר אימיה. גמרא:

שהיוצא מהטמא טמא. כתב הר"ב ודבש דבורים וצרעין מותר וכו'. כדתנן במשנה ד' פרק בתרא דמכשירין. ועיין שם. ומ"ש הר"ב וחלב האדם מותר כשפירש נפקא לן בברייתא בגמרא פ"ה דכתובות דף ס'. הוא טמא ואין חלב מהלכי שתים טמא. ואמרינן עלה כשפירש אבל לא פירש אסור מדרבנן. וכ' הרא"ש דטעמא משום דאתי לאחלופי [בחלב] בהמה טמאה. [וכן בשר אדם] כיון דאין דרך לאכול בשר אדם מיחלף בבהמה טמאה:

דג טמא שבלע דג טהור. כתב הר"ב אע"ג כו' כיון דרוב דגים משריצים במינן. פירוש דדג טמא משריץ בגופו עוברו כשאר בהמה וחיה. אלא דרוב משריץ במינו וזה השריץ מין אחר כמו שבלע כו':

וטהור שבלע דג טמא אסור באכילה. תימא במסכת אהלות [ספי"א] (מנו) [צ"ל תנן] בעופות ובדגים כדי שתפול לאור ותשרף אלמא חשוב עיכול וה"נ לשתרו. ויש לחלק בין איסור לטומאה. עי"ל דיש להחמיר כר"י בן בתירא דבעי מעל"ע והכא בלא שהה שם כדי עיכול תוס':