מסכת בכורות - פרק ג - משנה ג

עושה מקום בקופיץ. גרסינן. ובגמרא [דף כ״ה] מפרש תני לקופיץ, כלומר לצורך מקומו של קופיץ תולש שער של צואר. ואין כאן משום לא תגוז בכור צאנך, דתלישה ביד לאו גזיזה היא. אבל בכלי ודאי אסור:

וכן מותר לתלוש את השער. ואפילו לכתחלה, להראות בו לחכם מקום המום. והלכה כרבי יוסי בן משולם:

עושה מקום בקופיץ. כתב הר"ב ובגמרא מפרש תני לקופיץ וכו'. וא"ת דבמשנה ג' פ"ח דשקלים מוכח דאין רגילין לשחוט בקופיץ. כתבו התוס' דנקט הכא קופיץ משום דבעי עשיית מקום טפי מסכין וצריכה עשיית מקום גדול כדי שיהא נוח לחתוך ולשחוט לפי שאין קופיץ נוח לחתוך בלא עשיית מקום ומטעם זה נמי נקט בכור ולא סתם קדשים [דה"ה לשאר קדשים רמב"ם פ"ק מהלכות מעילה. ועוד נ"ל דאם אסרה תורה בפסולי המוקדשים כדלעיל פ"ב במשנה ב' ובפי' הר"ב דמתני' דלקמן. כ"ש במוקדשים גופייהו] לפי שהקדשים נשחטים בעזרה יש שם סכינים מזומנים וא"צ עשיית מקום. ועי"ל דנקט בכור. לפי שנוהג בזמן הזה. וגם דרך להיות צמרו גדול מתוך שמשהה אותו עד שיפול בו מום כי ההיא דתנן בפ"ה [מ"ג] מעשה בזכר של רחלים זקן ושערו מדולדל וצרי' עשיית מקום טפי מטלאים ועזים. ועוד משום דלאו דלא תגוז בבכור כתיב ע"כ:

[*ותולש השער. כתב הר"ב ואין כאן משום לא תגוז בכור צאנך. ואיכא למידק אמאי תנן שער דהא בצאן צמר מקרי והכי תנן בסוף מתניתין דלקמן צמר המדולדל. ונ"ל דמלתא אגב אורחיה קמ"ל דלא תגוז שייך נמי בבכור שור וכדתניא [דף כ"ה.] מנין ליתן את האמור של זה בזה ת"ל לא תעבוד ולא תגוז ופירש"י וי"ו מוסיף על ענין ראשון [וילמדו] שניהם זה מזה]:

שלא יזיזנו ממקומו. שלא יאמרו [גזיזה] עביד בקדשים אלא יניחנו מסובך עם הצמר מכאן ומכאן. רש"י:

וכן התולש את השער. וכך העתיק הרמב"ם בפירושו והיינו דצריכי הרמב"ם והר"ב לפרש ואפילו לכתחלה ובגמרא איבעיא להו ודייק מדתנן וכן דאי קאי אשלא יזוז. השתא ומה שוחט דשחיטתו מוכחת עליו לא יזיזנו לראות מום מבעיא אלא לאו אתולש שמע מינה דלכתחלה. ואי איתא דגרסינן וכן תולש הוא גופא לישנא דלכתחלה הוא: