מסכת בכורות - פרק ז - משנה ב

הַקֵּרֵחַ, פָּסוּל. אֵיזֶהוּ קֵרֵחַ, כֹּל שֶׁאֵין לוֹ שִׁטָּה שֶׁל שֵׂעָר מַקֶּפֶת מֵאֹזֶן לְאֹזֶן. וְאִם יֵשׁ לוֹ, הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. אֵין לוֹ גְבִּינִים, אֵין לוֹ אֶלָּא גְבִין אֶחָד, הוּא גִבֵּן הָאָמוּר בַּתּוֹרָה. רַבִּי דוֹסָא אוֹמֵר, כֹּל שֶׁגְּבִּינָיו שׁוֹכְבִין. רַבִּי חֲנִינָא בֶן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי גַבִּים וּשְׁתֵּי שִׁדְרָאוֹת:

ואם יש לו הרי זה כשר. והוא שתהיה שיטת השער המקפת מאזן לאזן מאחוריו, ולא לפניו. דטפי הוי נוי כשיש לו לאחוריו ולא לפניו יותר מכשיש לו סביב כל הראש ובאמצע קרח. וכל שכן דיש לו לפניו ולא לאחוריו דפסול:

גבינים. גבות העין:

שגביניו שוכבים. ששערות גביניו ארוכים ומוטלים על עיניו:

מי שיש לו שני גבים ושתי שדראות. לא שיש לו שני גבים ממש, דההוא לא חיי. אלא כגון ששדרתו עקומה ומיחזי כגבין ושדראות הרבה. וכולי עלמא מודו דכל הני מומי דחשיבי הני תנאי הוי מום, ומשמעות דורשים בלבד איכא בינייהו, דכל חד סבר שהמום שהוא מונה הוא גבן האמור בתורה:

כל שאין [לו] שטה של שער כו'. פי' הר"ב מאחריו כו' מכשיש לו סביב כל הראש ובאמצע קרח. שהוא פסול. כדאיתא בגמרא:

גבינים. פי' הר"ב גבות עיניו. מלשון גב המזבח על גבי [חרשו] חורשים. הרמב"ן בפי' החומש:

שגביניו שוכבים. כתב הר"ב ומוטלים על עיניו. וכן ל' רש"י ול' הרמב"ם על עפעפי עיניו: