מסכת בכורות - פרק ד - משנה ב

כל שנים עשר חודש. משנולד:

לאחר שנתו. כגון בזמן הזה דצריך לקיימו עד שיפול בו מום:

אינו רשאי לקיימו אלא עד שלשים יום. מיום שנפל בו המום:

בתוך שנתו. דלשנה דידיה מנינן דאם נולד הבכור בניסן רשאי לקיימו עד ניסן אחר. ולא אמרינן מתשרי ששלמה שנת מנין עולם שלמה נמי שנת הבכור. מנה"מ דאמר קרא לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה איזוהי שנה שנכנסה בחברותיה הוי אומר שנה של בכור. כלומר דכי אזלת אחר שנת הבכור הוי נכנס בחברתה. דכי הוי לבכור שנה אחת נכנסה שנייה למנין עולם מתשרי. וכתבו התוספות גבי שכיר שנה בשנה דרשינן שכירות שנה זו אין משתלם אלא בשנה אחרת [כמ"ש הר"ב במשנה י"א פ"ט דב"מ] דרשינן בכל חד מענינא דקרא דגבי מעשר דכתיב שנה בשנה דרשינן שאין מתעשר מן החדש על הישן כו' [כמ"ש הר"ב במ"ה פ"ק דתרומות] וצריך לאוקמא הך שמעתא בשנה בלא רגלים. שברגלים לחודייהו (בכל) [צ"ל בלא] שנה איכא בל תאחר כדאמר פ"ק דר"ה ע"כ:

עד שלשים יום. מפרשינן בברייתא מפני השבת אבידה לבעלים. ופרש"י דהיינו כהן דזמנין דלא משכח [כהן] למיתביה ליה ואם ישחטנו מיד יסרח לפיכך רשאי לקיימו ל' יום אחר שנתו. והתוס' פירשו דמיירי ביד כהן וא"צ עכשיו לבשר ונתנו לו חכמים זמן ל' יום. אבל ישראל לעולם ממתין עד שימצא כהן. ע"כ. ועיין ר"פ דלקמן בדבור ומן המעשר כו'. וברישא נמי דתנן מותר לקיימו כל י"ב חדש אי נפל ביה מום סמוך לי"ב חדש כגון ט"ו יום משלימין לו עוד ט"ו יום אחר שנתו שיהא לו ל' יום מיום שנפל בו מים כדאיתא בגמ':