מסכת בכורות - פרק ו - משנה ד

חוטמו שניקב וכו׳ והוא שניקבו מחיצות החיצונות של חוטם, שהנקב נראה מבחוץ. אבל אינו נראה אלא מבפנים כגון שניקבה מחיצה החולקת את החוטם, אינו מום, שסתר הוא, ואנן ילפינן מכלל ופרט וכלל דמומין שבגלוי בעינן:

שנפגם. ויש בו חסרון:

שנסדק. ואין בו חסרון. ושיעור פגימה, כדי שתחגור בה צפורן:

שפתו. שורה חיצונה של שפה. כלומר חודה החיצון:

חיטיו החיצונות. השינים שבאמצע הפה:

שנפגמו. נחסרו:

נגממו. נימוקו, ולא נשאר מהם אלא רושם מועט, ואינן בולטות כמו שרגילים להיות:

והפנימיות. שינים הגדולות שקורין משילא״ש, שנעקרו לגמרי. אבל נפגמו ונגממו לא הוי מום:

אין בודקין מן המתאימות ולפנים. שינים הגדולות שאחת נראית כשתים ועשויות כתאומות, משם ולפנים אינו נחשב מום מפני שהוא סתר. והן עצמן שנעקרו לא הוי מום. ואין הלכה כר׳ חנינא בן אנטיגנוס:

חוטמו שנקב כו'. פי' הר"ב. והוא שנקבו מחיצות החיצונות כו'. ואנן ילפינן מכלל ופרט וכלל כו'. כמ"ש בר"פ. ועמ"ש שם [*ועי' לקמן]:

שפתו כו'. בת"כ כללינהו בכלל חרוץ. ולא ידעתי למה לא כלל נמי חוטמו שנקב כו'. וז"ל הרמב"ם בפ"ז הי"א] מה' ביאת מקדש. כל עצם שבגלוי שנחרץ בו חריץ. הרי זה מום. והוא בכלל חרוץ האמור בתורה. וע' מ"י:

שנגממו. ל' הר"ב נימוקו. דנגמם ממילא משמע ולא בידי אדם. אבל היכא דתנן גומם מפ' הר"ב כורת כמ"ש במ"ד פ"ב דכלאים. ול' הרמב"ם בכאן. נגממו. הוא [שנחתכו] ונימוקו וכו':

והפנימיות שנעקרו. שהרי בעת שפותחת פיה וצווחת. הן נראין חסרין. הרמב"ם פ"ב מה' אסורי מזבח: