מסכת בכורות - פרק ו - משנה ט

מעשה שהלחי התחתון. משום דתנן לעיל דבפיו דומה לחזיר פליגי רבנן עליה דאילא, קמשמע לן השתא דלא פליגי רבנן עליה אלא בשפתו העליונה עודפת על התחתונה, אבל שפתו התחתונה עודפת על העליונה מודים רבנן דהוי מום. ומעשה נמי שהלחי התחתון עודף על העליון ואמרו חכמים הרי זה מום. והני מילי כשעצם הלחי התחתון עודף על העליון, אז הוי מום אפילו בבהמה. אבל אין בה עצם אלא ששפתו התחתונה ארוכה ומקבלה את העליונה, הוי מום באדם אבל לא בבהמה:

אזן הגדי שהיתה כפולה. שיש לו שתי אזנים מצד אחד אוזן בתוך אוזן:

בזמן שהיא עצם אחד. שאין לה אלא תנוך אחד, שנכפל תנוך העליון לתוכו ונתחבר למטה, הוי מום:

ואם אינה עצם אחד. שהתנוכים מובדלים למעלה:

אינו מום. וטעמא לא איתפרש. ומ״מ לא דמי לבעל חמש רגלים, דאוזן בתוך אוזן אינו נראה כל כך:

שהיא דומה לשל חזיר. עגולה כזנב החזיר, ואע״פ שאינה דקה כמותה:

שלש חוליות. דוקא בזנב של טלה הוא דבעינן שלש חוליות. אבל זנב של גדי, חוליא אחת בלבד מום, שתים אינו מום. וכן הלכה:

מעשה שהלחי התחתון עודף על העליון. כתב הר"ב. והני מילי כשעצם הלחי כו' אבל אין בה עצם כו' הוי מום באדם כדתנן באידך פירקא משנה ח':

אזן הגדי שהיתה כפולה. לרבותא נקטיה דאפי' הגדי שדרך אזניו להיות מטות וכפולות. הרמב"ם ריש פ"ז מהב"מ:

בזמן שהיא עצם אחד מום. פירש הר"ב שאין לה אלא תנוך אחד וכו' ואם אינה עצם אחד. שהתנוכים מובדלים למעלה אינו מום וטעמא לא איתפרש. כ"כ רש"י. ובגמ' תניא אזניו כפולות *) בהסחסות אחת. ה"ז מום. בשתי הסחסות אינו מום. אבל הרמב"ם רפ"ז מהב"מ כתב מי שהיתה אזנו כפולה לשתים וכו'. ובלבד שיהיו לו שני סחוסים. אבל אם אין לה אלא סחוס אחד. והרי הוא כגוף אחד שנכפל כשר. וכתב בב"י סימן ש"ט דנראה שהוא מפרש בזמן שהיא עצם אחד. היינו לומר שהאוזן הנוסף הוא עצם אחד בפני עצמו. ובזמן שאינו עצם א' היינו לומר שהאוזן הנוסף אינו עצם בפני עצמו. ודחקו לפרש כן משום דלפירש"י קשה דאיפכא מסתברא וכשהוא תנוך אחד לא יהא מום וכשהתנוכים נבדלים יהא מום משום דהוי אוזן יתירה ואע"פ שבפי' המשנה לא פי' כן [כלומר דאילו דעתו הי' לפרש כך במשנה לא ה"ל למשתק ושלא לפרש ומדשתק ולא פי' ש"מ דס"ל דמשנה כמשמעה היא וכדפירש"י נ"ל]. י"ל שחזר בו בחבורו כמו שמצינו לו ז"ל שעשה כן בכמה מקומות וצ"ל שהוא ז"ל גורס בברייתא בגמ' אזניו כפולות בחסחסת אחד אינו מום. בב' חסחסות הרי זה מום ע"כ. ובכ"מ לא כתב זה אלא אחר שכתב פירש"י. כתב וז"ל ורבינו נראה שגרס בהפך וכתב סמ"ג דה"ג בתוספתא והיא הגי' הנכונה שנימוקה עמה עכ"ל. מדבריו אלו נראה שסובר דאף במשנה גורס בהפך. ובמשנה שהובאת לידי מא"י מצאתי שהוגה בה בזמן שהיא עצם אחד אינו מום. והשאר כולו נמחק:

עצם. לכאורה נראה לפרש דתנוך קרי עצם. לפי שהוא גשם חזק דומה לעצם. כמו שהעתקתי מלשון הרמב"ם בריש פרקין. אבל הרמב"ם כתב וז"ל ענין עצם הוא גוף אחד וגולם אחד כמו שנטל גולם א' רך וכפלו. גזור ממה שנא' (שמות כ"ה) וכעצם השמים לטוהר. ע"כ. טעמו שאע"פ שהוא דומה לעצם זה מחמת חזקו. אבל אינו עצם [באמת]:

רבי חנניא בן גמליאל אומר כו'. כתב הר"ב וכן הלכה. וכ"כ הרמב"ם. וטעמא משום דבגמרא מפרשינן למלתיה. ועוד עיין במשנה י"א: