מסכת בכורות - פרק ב - משנה ד

הַמְקַבֵּל צֹאן בַּרְזֶל מִן הַנָּכְרִי, וְלָדוֹת פְּטוּרִין, וּוַלְדֵי וְלָדוֹת חַיָּבִין. הֶעֱמִיד וְלָדוֹת תַּחַת אִמּוֹתֵיהֶם, וַלְדֵי וְלָדוֹת פְטוּרִין, וּוַלְדֵי וַלְדֵי וְלָדוֹת חַיָּבִין. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אֲפִלּוּ עַד עֲשָׂרָה דוֹרוֹת, פְּטוּרִין, שֶׁאַחֲרָיוּתָן לַנָּכְרִי:

המקבל צאן ברזל מן הנכרי. ששם לו הנכרי בהמותיו בדמים קצובים ולתת לו אותן דמים עד עשר שנים בין מתו בין הוזלו, ואותן ולדות שיהיו להן עד אותו זמן יהו ביניהן:

ולדות פטורין. מן הבכורה. ולדותיהן של אותן צאן כשיגדלו ויבכרו יפטרו מן הבכורה. דאי לא יהיב זוזי לנכרי תפיס בהמה, ואי לא משכח בהמה תפיס ולדות, אשתכח דשייכא יד נכרי בולדות. הלכך ולדות בכורות שיהיו לאותן ולדות פטורות מן הבכורה, דכל דשייכא יד נכרי באמו הוא פטור מן הבכורה. אבל מה שיבכרו ולדי ולדות, דהיינו רביעי לצאן ברזל, יתנו לכהן, דכולי האי לא שייכא יד נכרי למתפס ולדי ולדות: הכי גרסינן העמיד ולדות תחת אמותיהן ולדי ולדות פטורין ולדי ולדי ולדות חייבים. העמיד ולדות תחת אמותיהן, שפתח לו פתח לנכרי להיות לו כח בולדות ואמר לו אם ימותו הבהמות תטול ולדות המגיעות לחלקי, השתא אלימא יד נכרי טפי ושייכא בדור אחד טפי משל הראשון. הלכך ולדי ולדות של בהמות צאן ברזל כשבכרו פטורות מן הבכורה, הואיל ושייכא יד הנכרי בדידהו. וולדי ולדות של ולדות כשיבכרו, דהילנו חמישי לצאן ברזל, ינתנו לכהן:

שאחריותן לנכרי. דלעולם כל מה דמשכח נכרי תפיס. ואין הלכה כרשב״ג:

המקבל צאן ברזל כו'. פירש הר"ב ששם לו הנכרי כו' וברפ"ז דיבמות מפרש הר"ב למה נקראו צאן ברזל:

ולדות פטורין. אפילו לאחר שחלק עם הנכרי בולדות. טור סי' ש"ך. וכלומר בתוך ימי משך זמן השומא:

העמיד ולדות תחת אמותיהן כו'. פירש הר"ב שפתח לו פתח כו' השתא אלימא יד נכרי כו'. וכן פירש"י. וטעמם דהא בלא פתחו יש לנכרי שייכות בולדות ומכיון דפתח לו אתי לטפויי ליה. וכה"ג אשכחן ברפ"ג דב"מ: