מסכת נדרים - פרק ט - משנה ג

יש דברים שהם כנולד. נראין כנולד:

ואינן כנולד. ופותחין בהם:

אמרו לו מת וכו׳ ואע״ג דמיתה נולד הוי, הואיל ופירש בשעת נדרו בעבור מה היה נודר, נעשה כתולה נדרו בדבר, כאילו פירש כל זמן שאביה קיים, הלכך לא הוי נולד. אבל תנאי גמור לא הוי, הילכך צריך התרה. ובירושלמי מוכח שא״צ התרה. וכן פירש רמב״ם:

ואינן כנולד. פירש הר"ב ופותחין בהם. ואומרים אילו היית יודע וכו' והוא אומר לאו. רש"י. [*ומשום הכי כתב הר"ב בפירוש קמא דתנאי גמור לא הוי]. וז"ל ב"י בשם הרמב"ן. משום דלא הוה נדר טעות לגמרי. כמו נדרי שוגגים. אלא כעין טעות. [*ועיין בסוף פירקין]:

ואין חכמים מודים לו. כתב הרא"ש בפסקיו. ויש נוסחאות. וחכמים מודים לו. וסוגיא דהגמרא משמע. כאותה הגירסא וחכמים מודים לו. וכ"כ הרמב"ם ז"ל כר"מ:

שאיני נושא וכו' שאיני נכנס. בתרווייהו גרס הרא"ש בפסקיו שאני:

שאביה רע. עיין בסוף פרקין:

[*מת הכלב או שנהרג הנחש. וה"ה נהרג הכלב או שמת הנחש אלא נקט מלתא דשכיחא. דגבי כלב לא שכיחא הריגה. ולגבי נחש שכיחא טפי הריגה. וליכא למידק דמש"ה נקט התנא מלתא דשכיחא בכל חד. לאשמעי' דדוקא בכהאי גוונא הוא דאינן כנולד. הא ליתא דמידי הוא טעמא דאינו כנולד משום דהואיל ופירש בשעת נדרו בעבור מה היה נודר. ונעשה משום כך כתולה נדרו בדבר. כאילו פירש כל זמן כו' וכמ"ש הר"ב. וא"כ מה לי שמת או נהרג. בין הכלב בין הנחש הואיל ואינם קיימים. נ"ל]: