מסכת נדרים - פרק ד - משנה ח

הָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ, וְאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל, נוֹתֵן לְאַחֵר לְשׁוּם מַתָּנָה וְהַלָּה מֻתָּר בָּהּ. אִם אֵין עִמָּהֶם אַחֵר, מַנִּיחַ עַל הַסֶּלַע אוֹ עַל הַגָּדֵר וְאוֹמֵר, הֲרֵי הֵן מֻפְקָרִים לְכָל מִי שֶׁיַּחְפֹּץ, וְהַלָּה נוֹטֵל וְאוֹכֵל. וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר:

ור״י אוסר. דכיון שאין שם אחר שיכול לזכות אלא הוא, הוי כמתנה. ואין הלכה כר׳ יוסי. ודוקא באין לו מה יאכל הוא דשרו רבנן, אבל באינש אחרינא לא:

נותן לאחר לשום מתנה. הכא ליכא תקנה שיאמר אם תזון לא תפסיד כיון דליחיד הוא אומר הוי כשלוחו דלא אמרינן ברפ"ז דכתובות דלא הוי שלוחו אלא באומר כל הזן כו' בלשון רבים. תוספות שם. והטור אבן העזר סימן ע"ב כתב שיאמר לו כל הזן כו' אבל לא יאמר לו להדיא לך ותזון כו'. וכתב ב"י דמשמע לי' דכיון שבלשון רבים הוא אומר אע"פ שאומר כן ליחידאה לא מיחזי כשלוחו *)כיון שבל' רבים הוא אומר ע"כ. ונ"ל דוחק לומר כן שהרי התוספות שדקדקו דדוקא בסתם שיאמר כל הזן וכו' אבל למימר ליחיד אם תזון וכו' אסור. הוכיחו כן ממשנתינו דהכא דלא שרינן למימר הכי ועוד מחנוני דלעיל דמפרש בגמרא דל"מ קאמר ל"מ כל הזן וכו' ואי הוה שרי למימר ליחיד הוה לי' למתני בחנוני הרגיל אצלו אם תזון לא תפסיד והוה משמע לן רבותא טפי ע"כ. ואי איתא דכל הזן רשאי לומר אפילו ליחידאה אכתי הוה ליה למתני גבי חנוני רבותא הולך אצל חנוני ואומר ליה כל הזן כו' ואמאי קתני שאומר איני יודע מה אעשה שהוא ודאי לישנא קלילא טפי ואין בו צד נדנוד שליחות כמו בלשון כל הזן אינו מפסיד וכן במתניתין דהכא אמאי נותן [לשום] מתנה לימא כל הזן וכו' וכי תימא דנותן מתנה הוה רבותא טפי שהמודר עצמו מקבל ממה שהיה של מדיר א"כ לא הוכיחו התוספות כלום דדילמא אפילו אם תזון וכו' נמי שרי והכא דתנן נותן [לשום] מתנה משום הך רבותא תני הכי. הלכך נראה בעיני דליחידאה ליכא למימר אפילו בלשון רבים כל הזן וכו' דכיון שאין כאן אלא הוא הוי כשלוחו דדוקא כשיש כאן רבים ואומר כל הזן כו' לא הוה כשלוחו אבל ליחיד לא. ולפיכך בין בחנוני בין בבא בדרך דהכא לא תנן דשרי בלישנא דכל הזן וכו'. והטור שכתב שיאמר לו כל הזן וכו' שלא בדוקא כתב כן אלא כלפי שזה מפרנסה הוי כאומר לו אבל לעולם צריך שיהיו כאן רבים כשיאמר כל הזן וכו':

והלה מותר בה. ודוקא בכי האי גוונא שנותן לאחר בסתם אבל היכא שניכר שיש ערמה בדבר לא. כההיא דבית חורון דס"פ דלקמן. וכתב הר"ב ודוקא באין לו מה יאכל כו' כ"כ הרא"ש בפירושו ונראה טעמא משום דהכא מוכחא קצת הערמה. הלכך לא שרי אלא דווקא באין לו מה יאכל ולא פירשו דאורחא דמלתא נקט כדלעיל. וביאור שם הלה עיין במ"ו פרק קמא דכתובות:

ורבי יוסי אוסר. פירש הר"ב כיון שאין שם אחר כו' הוי כמתנה כלומר דגזרינן משום מתנה דבית חורון דסוף פרק דלקמן. גמרא: