מסכת נדרים - פרק ד - משנה ו

הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ, לֹא יַשְׁאִילֶנּוּ וְלֹא יִשְׁאַל מִמֶּנּוּ, לֹא יַלְוֶנּוּ וְלֹא יִלְוֶה מִמֶּנּוּ, וְלֹא יִמְכֹּר לוֹ וְלֹא יִקַּח מִמֶּנּוּ. אָמַר לוֹ, הַשְׁאִילֵנִי פָרָתֶךָ. אָמַר לוֹ, אֵינָהּ פְּנוּיָה. אָמַר קוֹנָם שָׂדִי שֶׁאֲנִי חוֹרֵשׁ בָּהּ לְעוֹלָם, אִם הָיָה דַרְכּוֹ לַחֲרֹשׁ, הוּא אָסוּר וְכָל אָדָם מֻתָּרִין. אִם אֵין דַּרְכּוֹ לַחֲרֹשׁ, הוּא וְכָל אָדָם אֲסוּרִין:

המודר הנאה מחבירו לא ישאילנו. גזירה שמא ישאל ממנו, והוא אסר הנאת אותו פלוני עליו. וכן לא ילונו, גזירה שמא ילוה ממנו:

ולא ימכור לו. בפחות משויו, גזירה שמא יקח ממנו נמי בפחות משויו ונמצא נהנה:

אם היה דרכו לחרוש הוא אסור. דלא איכוין אלא שלא יחרוש הוא עצמו כמו שהיה רגיל, אבל אחרים יחרשו:

ואם אין דרכו לחרוש. דעתו היה שלא יחרשו בה לא הוא ולא אחרים:

המודר הנאה מחבירו לא ישאילנו. כתב הר"ב גזירה שמא ישאל ממנו והוא אסר הנאת אותו פלוני עליו. נראה דלאו בדוקא נקט והוא אסר וכו' וכעין שכתב הר"ן לעיל במבקר אמרי' דמחיותיה לא אדריה שזה דוקא כשהחולה הדיר למבקר דאיכא אומדנא דמחיותיה לא אדריה אבל אם המבקר אסר על עצמו נכסיו של חולה לא יכנס לביתו כלל. דהכא ודאי נראה דלא שנא והה"נ אם חבירו הדירו מנכסיו. וכך כתבו התוס' המודר הנאה מחבירו שחבירו הדירו שלא יהנה משלו ע"כ. ונראה לי דלרבותא נקטה מתניתין המודר מחבירו דהיינו שחברו הדירו דלא תימא כיון שהוא לא פשע שלא נחמיר עליו לגזור שלא ישאיל משום שמא ישאול. והשתא קשה קצת על הר"ב דנקט בלישניה מלתא דפשיטא טפי ממאי דתנן במתניתין:

לא ישאילנו וכו'. דוקא הני כמו שאכתוב בשם הר"ן בפרק דלקמן מ"ד:

ולא ימכור לו. פירש הר"ב בפחות משויו גזירה וכו' דאילו שוה בשוה איכא הנאה למוכר וללוקח בזבינא מציעתא כמו שכתבתי בפרק דלעיל משנה י"א ועיין מה שכתבתי עוד שם ומתניתין משמע דכולהו בחד גוונא ובחד טעמא מתניין. ולהכי לא פירש לה בזבינא מציעתא ולא משום גזירה:

אמר לו השאילני פרתך. לאו במודר ומדיר עסקינן. אינה פנויה. [דבמלאכת'] היא ונתעצב השואל כנגד המשאיל ואמר הואיל וסרבת להשאילה לי קונם שדי שאני חורש בה שלא אחרוש שדי בפרתך עולמית ואחר כך השאילה לו. רש"י:

שאני חורש. כן הוא בגמרא ובספרים גרסינן שאיני. והרמב"ם פ"ח מהלכות נדרים העתיק קונם שדי איני חורש כו' ועיין פרק דלקמן מ"ג. ועיין רפ"ק מ"ש בדבור שאיני וכו':

וכל אדם מותרין. לחרוש לו שדהו באותו פרה. ואם אין דרכו כו'. שיש לו אריסין החורשים בשבילו. רש"י: