מסכת נדרים - פרק ה - משנה ג

הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ, וְיֶשׁ לוֹ מֶרְחָץ וּבֵית הַבַּד מֻשְׂכָּרִים בָּעִיר, אִם יֶשׁ לוֹ בָהֶן תְּפִיסַת יָד, אָסוּר. אֵין לוֹ בָהֶן תְּפִיסַת יָד, מֻתָּר. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, קוֹנָם לְבֵיתְךָ שֶׁאֲנִי נִכְנָס וְשָׂדְךָ שֶׁאֲנִי לוֹקֵחַ, מֵת אוֹ שֶׁמְּכָרוֹ לְאַחֵר, מֻתָּר. קוֹנָם לְבַיִת זֶה שֶׁאֲנִי נִכְנָס, שָׂדֶה זוֹ שֶׁאֲנִי לוֹקֵחַ, מֵת אוֹ שֶׁמְּכָרוֹ לְאַחֵר, אָסוּר:

המודר הנאה מחבירו ויש לו מרחץ ובית הבד וכו׳ ראובן שנאסר עליו ליהנות בנכסי שמעון ויש לשמעון בעיר מרחץ ובית הבד שהשכירן לאחרים ובא ראובן להשתמש בהן, רואים אם נשאר לשמעון מקום בזה המרחץ ובית הבד שלא השכירו, כגון בור בבית המרחץ וכיוצא בזה, אסור לראובן להשתמש בהם. ואם לאו, מותר:

ומת או שמכרם לאחר מותר. דכיון שאמר ביתך שדך, לא נתכוון אלא בזמן שהם שלו. אבל אם אמר בית זה או שדה זו, אסרם עליו לעולם:

ויש לו מרחץ ובית הבד מושכרים בעיר. פירוש שהיו מושכרים כבר אבל השכירן אחר מכן לא דאע"ג דתנן בסמוך לביתך שאני נכנס מת או מכרן לאחר מותר דוקא במכירה הוא דשרי אבל בשכירות לא דאם איתא דאפילו בשכירות שרי לתני השכירן ומכ"ש מכרן אלא ודאי כל שקדם נדרו לשכירתו אין האיסור מסתלק על ידי שכירות אבל מתניתין בשהשכירן כבר. הרשב"א. הר"ן:

אין לו בהן תפיסת היד מותר. ואע"ג דקיימא לן דקונמות מפקיעין מידי שעבוד כדפירש הר"ב במשנה ד' פרק בתרא וכמ"ש לעיל בשם הר"ן. מסיק הרא"ש בב"ק בפרק הפרה דכיון דשכירות ליומיה ממכר הוא הרי מכר הנאתו ואין איסור קונם שהוא איסור הנאה שאינו חל על גוף הקרקע. אלא על הנאה יכול לאסור הנאתו המושכר ביד אחרים. ע"כ. ולפי זה יש לפרש דכי תנן לעיל היה אחד מן השוק כו' לאו משום דרבי אליעזר בלחוד תנא ליה אלא לרבותא דרבנן נמי נקטיה כמ"ש הר"ן דסד"א דנהי דקסברי רבנן דשותף מצי אסר אחבריה הני מילי משום דמפקע מיניה קנין שעבוד וכדכתי' לעיל אבל לאחד מן השוק לא מצי אסר הך חצר שאין בה דין חלוקה דמצי אמר ליה דכיון דשעבוד חברך עדיין נשאר אצלו לתוך שלו אני נכנס ולא לתוך שלך קמ"ל דכיון דהך מדיר מצי קני ליה בהא חצר קנין גוף ופירות. לא כל הימנו:

קונם לביתך שאני נכנס וכו'. הכי גרסינן בגמרא בכולהו. שאני. וכן העתיקם בטור סימן רי"ו. ופירש הר"ן שאני נכנס כלומר למה שאני נכנס בו שדה שאני לוקח כלומר אם אקחנו. והרמב"ם העתיק בפ"ח מהלכות נדרים קונם לביתך אני נכנס וכו' וכן כולם. ועיין במשנה ו' פ"ד:

או שמכרו לאחר. כתב הר"ן והוא הדין אם נתנן לאחר נמי שרי אלא להכי נקט מכרן לאשמעינן דדוקא מכרן לאחר. אבל אמר ביתך שאני נכנס ומכרו [לו] אסור. ע"כ: