מסכת נדרים - פרק י - משנה ד

דֶּרֶךְ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, עַד שֶׁלֹּא הָיְתָה בִתּוֹ יוֹצְאָה מֵאֶצְלוֹ, אוֹמֵר לָהּ, כָּל נְדָרִים שֶׁנָּדַרְתְּ בְּתוֹךְ בֵּיתִי, הֲרֵי הֵן מוּפָרִין. וְכֵן הַבַּעַל עַד שֶׁלֹּא תִכָּנֵס לִרְשׁוּתוֹ, אוֹמֵר לָהּ, כָּל נְדָרִים שֶׁנָּדַרְתְּ עַד שֶׁלֹּא תִכָּנְסִי לִרְשׁוּתִי, הֲרֵי הֵן מוּפָרִין, שֶׁמִּשֶּׁתִּכָּנֵס לִרְשׁוּתוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר:

עד שלא היתה בתו יוצאה מאצלו. קודם שתבא לרשות הבעל. וכן הארוס אומר לה כן:

עד שלא תכנס לרשותו. שמשנכנסה לרשותו אינו יכול להפר, שאין הבעל מפר בקודמין. ושמעינן ממתניתין שהבעל יכול להפר נדרי אשתו אפילו בלא שמיעה, מדקתני וכן הבעל עד שלא תכנס לרשותו אומר וכו׳:

וכן הבעל עד שלא תכנס לרשותו אומר כו'. כתב הר"ב ושמעינן ממתניתין שהבעל יכול להפר נדרי אשתו אפילו בלא שמיעה וכך כתב הרמב"ם בפירושו. ומשמע מלשונם דדייקו מדמתניתין סתמא קתני דמפר דאיכא במשמע ואפילו לא שמען. והר"ן פירש מדקאמר כל נדרים ולא אמר נדר פלוני ופלוני ע"כ. והה"נ ברישא גבי אב איכא למשמע הכי אלא דבגמרא בעי רמי בר חמא בעל מהו שיפר בלא שמיעה נקטי אינהו נמי בעל ושם פירשו כל המפרשים דה"ה אב ועוד דאלת"ה כי תנן לעיל בדבר אחר יפה כח הבעל שמיפר בבגר הוי ליה למתני נמי שמיפר בלא שמיעה. וכן הרמב"ם בחבורו פי"א וי"ב. דנקט בעל מיפר בלא שמיעה מהאי טעמא הוא. דנקט לישנא דרמי. ואע"פ שיש מקום לבעל הדין לחלוק אבל כך נראה לי אחר העיון אלא שלא רציתי להאריך כאן:

לרשותו. עיין מ"ש במשנה דלקמן: