מסכת נדרים - פרק א - משנה ב

הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, קוֹנָם קוֹנָח, קוֹנָס, הֲרֵי אֵלּוּ כִנּוּיִין לְקָרְבָּן. חֵרֶק חֵרֶךְ, חֵרֵף, הֲרֵי אֵלּוּ כִנּוּיִין לְחֵרֶם. נָזִיק נָזִיחַ, פָּזִיחַ, הֲרֵי אֵלּוּ כִנּוּיִין לִנְזִירוּת. שְׁבוּתָה, שְׁקוּקָה, נָדַר בְּמוֹתָא, הֲרֵי אֵלּוּ כִנּוּיִין לִשְׁבוּעָה:

קונם קונח קונס הרי אלו כנויין לקרבן. לשונות של גוים הם, ויש מהם מי שקורא לקרבן כך ויש מי שקורא כך, ובכל לשון שיאמר מאלו הוא מתפיס בקרבן:

נדר במותא. כלומר נשבע במותא, והוא כינוי של מומתא, שהיא שבועה בלשון תרגום:

קונם. שאמר קונם ככר זה עלי. רש"י:

הרי אלו כנויין לקרבן. פירש הר"ב לשונות של גוים הם. לשון רש"י דף ג' והני קחשיב להו והוא הדין לכל לשון הנודר אדם מיחייב והא דקא מנו חכמים הני לשונות משום דבהני לשונות בקיאי ע"כ. והר"ן כתב בריש פירקין דמאי דפריש הני טפי משאר לישני ולא אמר הנודר בכל לשון הרי זה נדר דרבותא אשמועינן דלא מיבעיא בלשונות גוים שהם לשונות גמורים שהנודר בהם נדרו נדר אלא שאפילו בלשונות שאינם גמורים שהרי לשון הקודש הוא אלא שנשתבש וסד"א שהנודר בהן לא יהא נדר כיון שאינו לשון גמור בפני עצמו קמשמע לן. ע"כ. ועיין מ"ש בריש מסכת נזיר. ומיהו הכל לפי המקום והזמן בין בכנויים שהזכירו או שלא הזכירו וז"ל הרמב"ם סוף פ"א מהל' נדרים וכן כל כיוצא בזה הולכים אחר לשון כלל העם באותו מקום ובאותו זמן. וכך כתב בריש הל' נזירות. ובפ"ב מהלכות שבועות:

כנויין לקרבן. להתפיס בקרבן דאכינויים דרישא קאי לפרושי. ומשום דסתם נודר מתפיס בקרבן שהוא דבר הווה ומצוי נקט הרי אלו כנויין לקרבן. הרא"ש:

חרק. האומר ככר זה עליך חרם [צ"ל חרק] רש"י ועיין משנה ד' פ"ב:

נזיק. שאומר הריני נזיק אם אוכל ככר זה. רש"י:

שבותה. שלא אוכל ככר זה. רש"י. והא דלא נקט כינויי שבועה קודם כינויי נזיר כמו במשנה דלעיל אכתוב בסמוך:

נדר במותא. פירוש נשבע ומשום דקאי בנדרים נקט לשון נדר כדלעיל [בגמרא דף ח'] האומר אשנה פרק זה נדר גדול נדר וכו' ומשום דבמוהי אינו מענין שבותה שקוקה דהוו להו ל' גוים ובמוהי אינו מענין אותן כנויין אלא לפי שהוא לשון שבועה הפסיק ושנה ביניהן נדר [וז"ל הר"ן משום דשבותה שקוקה נגזרים משבועה מה שאין כן במומי ולפי שהן כנויין חלק ביניהן בנדר] ומה שהקדים נזירות לשבועה משום דבעי למתני גבי הדדי אותם שיש ביניהם ג' לשונות של כינויים. הרא"ש. ועיין עוד מזה בסמוך:

במותא. וגירסת הרמב"ם בפ"ב מהל' שבועות במוהא ומפרש נמי שהוא כינוי בלשון תרגום. וגירסת טור סימן רל"ז מומי או אומי ובלא בי"ת דוקא. והגירסא בנוסח משנה דגמרא במוהי וכן גירסת הר"ן ומפרש דבמוהי כינוי למשה בשבועת משה כדכתיב (שמות ב׳:כ״א) ויואל משה והכי איתא בירושלמי. ומש"ה תנן נדר במוהי דאילו אמר שבותה שקוקה במוהי היה משמע דאמר במוהי בלחוד ומש"ה תנן נדר לאשמעינן דבעינן שיזכיר נדרו של משה דהיינו שבועה וה"ג בברייתא במומתא דאמר מוהי. ע"כ: