מסכת נדרים - פרק ה - משנה א

הַשֻּׁתָּפִין שֶׁנָּדְרוּ הֲנָאָה זֶה מִזֶּה, אֲסוּרִין לִכָּנֵס לֶחָצֵר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, זֶה נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ וְזֶה נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ. וּשְׁנֵיהֶם אֲסוּרִים לְהַעֲמִיד שָׁם רֵחַיִם וְתַנּוּר וּלְגַדֵּל תַּרְנְגוֹלִים. הָיָה אֶחָד מֵהֶם מֻדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ, לֹא יִכָּנֵס לֶחָצֵר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, יָכוֹל הוּא לוֹמַר לוֹ, לְתוֹךְ שֶׁלִּי אֲנִי נִכְנָס וְאֵינִי נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלָּךְ. וְכוֹפִין אֶת הַנּוֹדֵר לִמְכֹּר אֶת חֶלְקוֹ:

השותפין. שיש לכל אחד מהם בית בחצר, והחצר שלפני הבתים שניהם שותפין בה. ובזמן שיש בחצר דין חלוקה והוא שיהיה לכל בית ובית ארבע אמות בחצר לפני הבית וישאר עוד מן החצר ארבע אמות לזה, וארבע אמות לזה בהא מודו כולי עלמא דשניהם אסורים ליכנס בחצר עד שיחלוקו, הואיל ויש בה דין חלוקה. ולא אפליגו ר׳ אליעזר ורבנן אלא בחצר שאין בה דין חלוקה, רבנן אמרי כל אחד מהם בשל חברו הוא נכנס, ורבי אליעזר בן יעקב סבר יש ברירה והאי בדידיה קאזיל והאי בדידיה קאזיל:

ושניהם אסורים להעמיד שם רחים וכו׳ ומודה ר׳ אליעזר בן יעקב בבל הני דשותפים מעכבים זה על זה, דלא שייך להתיר מטעם ברירה. דביון דבידו לעכב עליו ואינו מעכב נמצא מהנהו:

וכופין את הנודר למכור את חלקו. דחיישינן מאחר שרואה את חברו נכנס ישכח ויכנס גם הוא. אבל כששניהם אסורים לא חיישינן. ודוקא כשנדר מעצמו שלא יהנה בשל חברו הוא דכופין אותו למכור חלקו, אבל אם חברו הדירו שלא יהנה ממנו, אנוס הוא ואין כופין אותו למכור דמאי אית ליה למעבד, ואם אמרת כן כל שותף ידיר את חברו שלא יהנה ממנו כדי שיכופו אותו למכור לו חלקו:

השותפין וכו' אסורים וכו' ראב"י אומר וכו'. כתב הר"ב בזמן שיש בחצר דין חלוקה וכו' מודו כולי עלמא דשניהם אסורים וכו' ולא אפליגו אלא בחצר שאין בה דין חלוקה וכו'. וראב"י סבר יש ברירה. ובמתניתין דלקמן פסק הר"ב כראב"י וכן הוא בגמרא. וקשיא היכי פסקינן כראב"י דסבירא ליה דיש ברירה. והא קיימא לן דבדאורייתא אין ברירה כמו שכתב הר"ב במשנה ד' פרק ז' דדמאי. ומצאתי בנמוקי יוסף פ"ה דב"ק שכתב בשם הרמב"ן ז"ל דהכא גבי חצר שזה משתמש בכל החצר אין אפשר לומר אחר שחלקו הוברר הדבר שזה בחלקו משתמש והרי אנו מתירין לו להשתמש בכולה אלא ברירה האמורה כאן רצה לומר כל אחד ואחד בשביל זכותו שיש לו משתמש כלשון שאומר זה בחלקו משתמש וכו'. וברירה דנקט זה אחד מן הלשונות מהגמרא שהלשון אחד והפירוש מתחלף. ובזה לא קשיא הלכתא אהלכתא ע"כ. אבל הר"ן הניח ל' ברירה דהכא כמו בכל מקום. והעלה דהיינו טעמא משום דהך ברירה דהכא עדיפא ששותפין בשעה שלקחו החצר על דעת כן לקחוהו שבשעה שישתמש בה אחד מהם תהא כולו שלו לתשמיש וכו' ובזמן כל אחד ואחד קנוי הוא לו לגמרי דהיינו נכסי לך ואחריך לפלוני אלא משום דהכא אין זמן כל אחד ואחד ידוע לא מהני אלא מטעם דיש ברירה. ואע"ג דבעלמא בדאורייתא אין ברירה. היינו טעמא לפי שאין ראוי שיחול דבר על הספק ולפיכך האומר לסופר כתוב גט לאשתי ולאיזה מהן שארצה אגרש פסול לגרש בו. [כדתנן ריש פ"ג דגטין] לפי שיש ספק משעה ראשונה בעיקר הגט לשם מי חל וכן נמי גבי האחין שחלקו [במשנה ג' פ"ח דבכורות בפירוש הר"ב] כיון דמשעה ראשונה איכא לספוקי שמא לא יזכה [לו] החלק זה כלל. נמצא שהוא ספק גמור משעה ראשונה וכל כיוצא בזה אין ברירה. אבל הכא כיון שעיקרו של דבר מתברר מתחלתו ומה שהוא מתברר לאחר מכאן שלא נתברר מתחלה אינו אלא מיעוטו דהיינו הזמן שרצה לזכות בגופה של חצר וזכה בה. כל כהאי גוונא יש ברירה. שאין המיעוט המסופק מתחלתו ומתברר לאחר מכאן. מעכב את הרוב שהיה ברור מתחלתו ומשום הכי הכא פסקינן כראב"י. ע"כ. וכתב עוד ותמיהני נהי דקסברי רבנן אין ברירה היאך יכול לאסור על חברו הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואפילו נדרו ג"כ הן עצמן זה מזה למה הן אסורים הרי כשכל א' נכנס לחצר משלו הוא נהנה ולא משל חבירו שהרי אין חבירו יכול לכוף לחלוק ולא לעכב עליו לכנס לחצר. ונראה לי דהיינו טעמייהו דרבנן משום דכיון דא"א לומר דכל חד קנה לכולי [חצר] קנין הגוף לעולם. דאי [דמר לאו דמר]. וס"ל נמי דאין ברירה למפרע אלא כל חד יש לו לעולם בחצר זה קנין הגוף דהיינו חלקו וקנין שעבוד בחלקו של חבירו שאין הלה יכול לעכב עליו מן הדין אע"ג דלא קני ליה גופיה קסברי רבנן דאותו קנין שעבוד שיש לו על חלקו של חבירו קונמות מפקיעין אותו ומש"ה אסור דקונמות מפקיעין מידי שעבוד כדאמרינן בסוף מכילתין. וראב"י פליג משום דסבירא ליה דיש ברירה ומש"ה אמרינן בכל שעה ושעה שנכנס לחצר דבנפשיה קא עייל. וגוף החצר קנוי לו לגמרי שכל שאני יכול לומר שיש לכל אחד קנין הגוף אין ראוי לומר שיהא קנין שעבוד שאין נקרא קנין שעבוד מה שהוא עומד כן לעולם בעל כרחו של כל אחד מהם ורבנן נמי לא דייני ליה בקנין שעבוד אלא מפני שא"א להם לדונו בקנין הגוף דאין ברירה וכו' ע"כ. ובחצר שיש בו דין חלוקה דכולי עלמא מודו דאסורין כתב הטעם משום דכיון שחצר זו לחלוקה היא עומדת א"א לומר שמתחלה קנאוה כולה כל אחד לתשמישו דשמא הא' יכוף את חברו הלכך אפילו לראב"י אסורין ע"כ. והרא"ש כתב כיון דאפשר בחלוקה לא סמכינן אברירה ע"כ. ועיין מ"ש במשנה ה'. ומ"ש הר"ב דאסורים עד שיחלוקו כך כתב הרמב"ם בפ"ז מה"נ. ולסברת הרא"ש ניחא אבל להר"ן שכתב הטעם שנאסרו משום דאין ברירה קשיא היאך הותרה ע"י חלוקה והוי כקונה זה מזה ובמשנה ג' לא הותר אלא כשנמכר לאחר כמ"ש לקמן. ותירץ הר"ן דהיינו טעמא משום דאנן סהדי דעל מנת כן נשתתפו שלא יוכל אחד מהן לאסרה על חברו בענין שתהא נאסרת עליו לאחר חלוקה דאי הכי אסר עליה נכסי דידיה ואינו בדין ע"כ:

ושניהם אסורים להעמיד שם רחים כו'. כתב הר"ב ומודה ראב"י בכל הני דשותפין מעכבים זה על זה כו' דאע"ג דאמרינן בפרק חזקת הבתים דשותפין אהעמדה כדי לא קפדי [כמ"ש הר"ב שם במשנה ה'] מ"מ אי קפדי יכולין לעכב זה ע"ז. ואע"פ שדרכן לוותר. ויתור אסור במודר הנאה הר"ן. וכיון שהר"ן לא תפס תירוץ דגמרא דהתם דמוקי להא דהתם ברחבה. איכא למשמע מינה כדברי ב"י בטוח"מ סימן ק"מ וסימן קס"א שכתב דהרי"ף השמיטו והייתי תמה לפי שבספרי הרי"ף שבידינו איתא:

היה אחד מהם מודר וכו'. משום דבעי למתני כופין נקטה. הרא"ש:

וכופין את הנודר וכו'. פירש הר"ב דחיישינן מאחר שרואה כו'. אבל כשנדרו הנאה זה מזה דשניהם אסורים לא חיישינן. דכל חד וחד מיזדהר באיסוריה. וכן באוסר נכסיו על עצמו מהאי טעמא גופיה אין כופין אותו למכור דדוקא בשותפין שנדר אחד מהם הוא שכופין ואפילו לראב"י נמי דשרי לכנוס לחצר כופין אותו למכור דלדידיה נמי איכא למיחש שמתוך שרואה את חבירו מעמיד רחים ותנור והוא אינו רשאי יתקנא בו ויבא לעשות כן וכי תימא כיון דבדריסת הרגל שרי לראב"י אי מקנא בחבריה. בהעמדת רחים ליעכב עליה. דהא כהאי גוונא שותפין יכולין לעכב. איכא למימר דכיון דהשותפין כהאי גוונא לא קפדי זילא ביה מלתא לעכובי דהא הך סיפא בנדרו זה מזה. וכיון שחבירו לא גרם לו איסור אלא הוא בעצמו גרם שנדר למה יעכב על חבירו. מדבר שאין השותפין מקפידין בו. הלכך לעכובי כסיפא ליה מלתא. ומתוך שחבירו יעמיד רחים יתקנא בו לומר אעשה כן גם אני. הר"ן. ומ"ש הר"ב ודוקא כשנדר מעצמו שלא יהנה בשל חבירו וכו' אבל אם חברו הדירו וכו'. אנוס הוא ומשמע נמי דחברו המדיר נמי לא כייפינן למכור שמשמעות דברי הר"ב הן שאין לנו כפייה אלא על הנאסר שהוא שיש בו חששא דמכשול. ולפיכך מחלק בין אוסר מעצמו לנאסר מחבירו. אבל חברו האוסר לא תיסק אדעתין לכוף אותו למכור משום שאסר נכסיו על חבירו וזו היא סברת הרמב"ן והראב"ד ויהיב הר"ן טעמא שאינו בדין לכוף אדם למכור את שלו מפני שאסר נכסיו על חבירו אבל לנודר עצמו ראוי לכוף דמה הנאה יש לו לאסור על עצמו נכסיו ואיכא למיחש שמא יכשל ע"כ: