מסכת נדרים - פרק ג - משנה ה

הרי נטיעות האלו קרבן אם אינן נקצצות. ראה רוח סערה באה וירא שמא יקצצו נטיעותיו ואמר הרי אלו קרבן אם אינן נקצצות. או שראה דליקה נפלה בעיר וירא על טליתו שמא תשרף ואומר הרי זו קרבן אם לא תשרף:

יש להם פדיון. כשאר הקדשות, ויפדו ויקנה בדמיהן קרבן. דכיון דלא אמר הרי הן עלי כקרבן, לאו למיסרינהו עליה כקרבן איכוין אלא שיהיו לקנות בדמיהן קרבן:

אין להם פדיון. אלא המעות נתפסין בקדושה והנטיעות חוזרות להיות קדושות, דכיון דאמר עד שיקצצו, הכי קאמר, לכשאפדם יחזרו ויקדשו עד שיקצצו:

הרי אלו נטיעות כו'. [מהו דתימא] דהוי כמו נדרי שגגות דאדעתא דהכי אקדשינהו שהיה סבור שא"א שינצלו ולא גמר בלבו להקדישן קמ"ל דדברים שבלב כי הני דלא מוכח לא הוין דברים הרא"ש. והיינו דתנן לה הכא בפירקין וכך כתבו התוספות:

אם אינן נקצצות. פירש הר"ב ראה רוח סערה כו' הכי מוקי בגמרא דאל"ה אימת קדשי:

יש להם פדיון. פי' הר"ב כשאר הקדשות ויפדו וכו' ובדין ה"ל למתני קדושות דהא אכתי לא שמעינן דקדושות וכי אשמעינן דקדושות אנא ידענא דיש להם פדיון מתרצים בגמרא איידי דבעי למתני סיפא אין להם פדיון תני נמי רישא יש להם פדיון. ומ"ש הר"ב דכיון דלא אמר הרי הן עלי כקרבן. זה לשון הרא"ש ולא אמר שאסרן עליו כקרבן כיון דלא אמר עלי ע"כ. אבל אי אמר עלי קרבן אע"ג דלא אמר כקרבן. הוי נדר לאסור איסר על נפשו ולא להקדישו. ולא בדוקא נקט הר"ב כקרבן וכדתנן במ"ד פרק קמא:

אין להם פדיון. פירש הר"ב דה"ק לכשאפדם יחזרו ויקדשו. עד שיקצצו. ופירש הרמב"ם כמ"ד בגמרא דלאחר שיקצצו פודן פעם אחת ודיו [*אבל בחבורו סוף פרק ד' מהלכות מעילה פסק כמ"ד כיון שנקצצו אינן צריכין פדיון אלא נהנין בהן מיד]: