מסכת מכשירין - פרק ג - משנה ה

הַמְטַנֵּן בְּטִיט הַנָּגוּב, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אִם יֶשׁ בּוֹ מַשְׁקֶה טוֹפֵחַ, בְּכִי יֻתַּן. וְאִם לָאו, אֵינוֹ בְּכִי יֻתַּן. הַמְרַבֵּץ אֶת גָּרְנוֹ, אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא נָתַן בָּהּ חִטִּים וְטָנְנוּ. הַמְלַקֵּט עֲשָׂבִים כְּשֶׁהַטַּל עֲלֵיהֶם, לְהָטֵן בָּהֶם חִטִּים, אֵינָן בְּכִי יֻתַּן. אִם נִתְכַּוֵּן לְכָךְ, הֲרֵי זֶה בְכִי יֻתַּן. הַמּוֹלִיךְ חִטִּין לִטְחֹן וְיָרְדוּ עֲלֵיהֶן גְּשָׁמִים, אִם שָׂמַח, בְּכִי יֻתַּן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא לִשְׂמֹחַ, אֶלָּא אִם עָמָד:

נגוב. יבש:

אינו חושש שמא נתן בה חטים וטננו. הכי קאמר, אם נתן בה חטים, אינו חושש שמא טננו:

כשהטל עליהם. כגון שהיה משכים למלאכתו וליקט עשבים עם הטל שעליהם, אבל הוא לא נתכוין בשביל הטל:

להטן בהם חטים. להטמין בהם חטים כדי שיטננו:

אם נתכוין לכך. לטל שעליהן:

אי אפשר שלא לשמוח. שהרי היה צריך ללותתן:

אלא אם עמד. נתעכב שם כדי שירדו עליהם גשמים:

אם יש בו משקה טופח כבר בארנו כמה פעמים שענין משקה טופח באיזה מקומן שנאמר הוא שתהיה באותו דבר לחלוחית בענין שכשיגע בו האדם יתלחלח ידו. הרמב"ם:

אינו חושש שמא נתן בה חטים וטננו. כתב הר"ב ה"ק אם נתן בה חטים אינו חושש כו' וכ"כ הר"ש. וצריך לומר דבבית שכיח טפי שיטננו ולהכי תני לעיל וטננו לפי שכן רגיל להיות והרמב"ם כתב (שם הלכה י') אינו חושש שמא יוכשרו חטיו אם טננו בו ואע"פ שהוא שמח ע"כ וכתב הכ"מ וז"ל פי' (הרא"ש) דאין לחוש שמא טננו והוכשרו כי מרוב יובש הגרן המים נבלעים בקרקע ומדברי התוספתא נראה שאפילו היה משקה טופח עליהם כלומר מחמת עצם החרס *(צריך להיות הארץ) אינם בכי יותן וכן נראה מדברי רבינו והטעם משום דלא ניחא ליה לאינש שישארו מים בגורן לפי שהם מזיקים הלכך אף ע"פ שעכשיו שמח בחטים שנתן בו לא הוכשרו ע"כ. ולשון מהר"ם אינו חושש שמא יש שם חטים משל אשתקד וטננו דאין מוכשרין דלא נתכוין אלא להשכיב האבק ע"כ:

אם שמח. עיין מ"ש בכיוצא בזה לקמן בר"פ בתרא:

אלא אם עמד. פי' הר"ב נתעכב שם כדי שירדו עליהם גשמים כלומר דשמחה לחוד לא סגי אלא צריך שיעמיד וה"ק לדבריכם שאמרתם דבשמחה לחוד סגי. לא היה לכם לומר אם שמח שהרי א"א שלא לשמוח אלא דשמחה לחוד לא סגי אבל צריך שיעמוד ועיין במתני' דלקמן במשנה ז':