מסכת מכשירין - פרק א - משנה ה

הַמְמַחֵק אֶת הַכְּרֵישָׁה, וְהַסּוֹחֵט שְׂעָרוֹ בִּכְסוּתוֹ, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, הַיּוֹצְאִין בְּכִי יֻתַּן, וְאֶת שֶׁבּוֹ אֵינָן בְּכִי יֻתַּן, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִתְכַּוֵּן שֶׁיֵּצְאוּ מִכֻּלּוֹ:

המוחק את הכרישה. דוחק את הכרישה כדי שיצא ממנה הטל:

כרישה. חציר בלשון מקרא. פורו״ש בלע״ז, ובערבי כורא״ת:

והסוחט בשערו ובכסותו.. שהיה בא בדרך וירדו גשמים בשערו ועל כסותו, וסוחט בהן כדי שיצאו המים:

ואת שבו. משקין הנשארים ונפלו אח״כ על הפירות:

מתכוין שיצאו מכולו. דנתכוין להוציא מהן כל המים ולאו דעתיה על הנשארים, הלכך לא מכשירים. כבית הלל דריש פירקין:

הממחק. והר"ב העתיק המוחק. וכן מייתי לה בגמרא פ"ג דכריתות דף ט"ו. אבל הר"ש העתיק כגירסת הספר. וכן הרמב"ם בפירושו. ובחבורו פי"ג מהט"א:

הכרישה. והוא מחובר לקרקע. אי נפל עליו שלא לרצון הרמב"ם:

והסוחט שערו בכסותו. והר"ב העתיק בשערו ובכסותו. וכן העתיק הר"ש. הכי מייתי לה בגמרא דכריתות. והרמב"ם העתיק כגי' הספר בפירושו ובחבורו. ומפרש שסוחט שערו בבגדיו לנגבו:

היוצאין בכי יותן. אע"ג דשלא ילקה הכותל אינו בכי יותן. (כדתנן במשנה ג' פ"ד) התם משום דלא ניחא ליה דאתו. וה"נ אע"ג דלא ניחא ליה מעיקרא. מ"מ כיון שהוא עצמו דוחקו להוציא מהם המים. אחשבינהו. תוספות דכריתות [ד"ה והיוצאין]: